Rubin Mass has 85 years of experience: qualitative and valuable publishing, since 1927 (Berlin) – and as from 1933 in Jerusalem

וחי בהם

התבוננות בכתוב בתורה

 בדרך 'איך ראוי לחיות'

 

אורן ירון מס (אָיָ"ם)

 

כל הנכתב הנו על דעת אי"ם בלבד, ללא הסתמכות על פרשנים כלשהם.

הנכתב נלמד מן הפסוק: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה (ויקרא יח, ה).

הנכתב אינו לשם הוראת הלכה למעשה, אלא רק לשם הבנת התורה ברוח: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל,יא-יד).

 

  ©

כל הזכויות שמורות לאורן ירון מס, תשע"ח

All rights reserved to Oren Yaron Mass, 2018

050-4592010

rmass@barak.net.il

 

 

מבוא ל"וחי בהם"

בבואי לכתוב את החיבור "וחי בהם" עומדת לנגד עיני התורה, תורת משה, המכונה "התורה שבכתב", כספר שמאפשר לכל אדם להבין ממנו כיצד ראוי לו לחיות את חיי היום-יום שלו. אין בכוונת חיבור זה לחייב אף אדם לנהוג לפיו "הלכה למעשה", אלא הכוונה היא אך ורק להציג כיצד אני מבין את המלצות התורה לחיים נכונים וראויים.

הבנתי במהלך חיי כי התורה מבטאת את תכניה במדויק ובצורה ברורה ביותר, לכל אדם, כל אחד לפי תפיסתו ויכולת הבנתו, בהתאם לצלם אלוהים שזכה לו. בנוסף להוראות המעשיות ('המצוות') שעל האדם לבצע, יש הדרכות והמלצות לחיים, המתאימות לקהלים רבים בעם, אך אינן מחייבות כל אדם.

רוב רובן של סעיפי ה"שולחן ערוך" הן פסיקות של חכמים ודיינים בהתאם לשאלות שנשאלו חכמי המשנה והתלמוד, ואף חכמי ה"ראשונים", דנו בהן ופסקו את פסקיהם. פסקים אלה הם בבחינת "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה(, כלומר כך נוהגים לעשות – "אשר יעשה ... וחי בהם", כך ראוי לחיות. בני אדם יכולים לקבל על עצמם, בתור התנדבות והסכמה חברתית, לקיים את כל הסעיפים הללו, ויכולים גם לשנותם בהתאם לכללים שייפסקו בעתיד, שכך ראוי לחיות, מעין "וחי בהם" מעודכן. 

כולי תקווה שהבנתי נכון את התורה, ושאיני פוגע באדם כלשהו. הנני מודה לבורא עולם שהנחני לחשוב מחשבות משלי, כפי הצלם שבי. כן אני מודה לאשתי גדית שאפשרה לי להתרכז במחשבותי ולכבדן, אף אם הן שונות ממחשבותיה.

אורן ירון מס (אי"ם), ערב ראש השנה תשע"ח.

------------------------------------------------------------------------------------------------------

הקדמה: ביאור חדש לתורה: "וחי בהם" – איך ראוי לנכון לחיות, על פי העולה מן הכתוב בתורה שבכתב. אין הכוונה למצוות ולחיובים, אלא לתובנות מה ראוי ומה נכון ומה טוב לעשות וכך לחיות.

 ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

וחי בהם – פרשת בראשית

 

א,א: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים: אמונה בה' ובכוחו הלא-מוגבל היא יסוד לחובה של כל אדם לקיום המצוות, שהרי אין אדם שיוכל להעיד מה היה בעולם וכיצד נברא, בטרם נברא אדם. לכן יש להסתמך על עדות ה', שה' לבדו ('ברא אלוהים') ברא את העולם. לכן יש להאמין רק בו, ולקיים את כל מצוותיו, כפי שיפורטו בהמשך התורה.

 

א,ד: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב: אור עדיף על חושך. ה' רואה באור דבר טוב, לכן גם לנו האור טוב, ועדיף על החושך, עליו ה' לא אמר 'כי טוב'. כדאי לבַדֵּל ולהבליט את הטוב משאר הדברים ("ויבדֵל אלוהים בין האור ובין החושך"). הערה: במקומות אחרים בהם נאמר 'כי טוב'  (פסוקים י, יב, כא, כה, לא) אין בידול מדברים אחרים, אלא ציון 'טוב' לנעשה, למעט כאשר מדובר על הבדלת האור מהחושך (פסוק יח).

 

א,כו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם: כאשר נעשית פעולה חשובה מאד, ראוי להתייעץ עליה עם חברים ויועצים קרובים. בכל יתר פעולות בריאת העולם, ה' אינו מתייעץ ואינו מודיע כלל את כוונותיו.

 

ב,ב: וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: טוב לשבות ממלאכה ביום השביעי בכל שבוע. כך עשה ה' – כך ראוי לי לעשות.

 

ב.יב: וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב: לא כל זהב הוא טוב. זהב מארץ החוילה הוא טוב (פסוק י'). צבירת כל זהב – אינה בהכרח דבר טוב.

 

ב,יז: וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: מלכתחילה עדיף היה לחיות בלי דעת, כלומר בלי יכולת הבחנה בין טוב לרע, כך היה רצון ה'. מכיוון שהאדם בכל זאת לקח לעצמו את היכולת להבחין בין טוב לרע, עליו לבצע זאת לפי רצון ה', דהיינו לקיים מצוות עשה ולא-תעשה.

 

ב,יח: לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ: אל לו לאדם להשאר מבחירה לבד בלי אשה. כך רצה האל כאשר בראו. המציאות הרצויה היא: עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (פסוק כ"ד).

 

ג,יז: כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ: אין לשמוע לקול אשתך כאשר היא מבקשת אותך לחטוא. יש לשמוע לקולה בדברים שאינם אסורים.

 

ה,ג: וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, שֵׁת: טוב שהאב והאם יסכימו על שם בנם. חוה קראה לבנה בשם שת (וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁת; ד,כה), וגם אדם קרא לו כך.


ו,ז: אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם... מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: על האדם להשתמש בבהמות, ברמשים ובעופות השמים. ה' ראה 'כי רבה רעת האדם בארץ' אך מחליט להשמיד יחד עם האדם גם את הבהמה, הרמש והעוף, כי הם נועדו לשמש את האדם, ואם אין אדם – אין להם זכות קיום.

 

נח

ו,ט: אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה: חשוב להתנהג במשך החיים בצדיקות. כאשר באים לסקור את תולדות חייו של האדם ("אלה תולדות נח"), הדבר החשוב הוא התנהגותו וצדיקותו, ולא רכושו ומעשיו. הדבר השני החשוב הוא המשפחה שהעמיד אחריו ("ויולד נח שלושה בנים").

 

ו,כא: מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, לְאָכְלָה: מאכל צריך להיות אכיל כפי דרך גידולו ובלי הכנות מיוחדות ("כי לימים עוד שבעה"; ז,ד), ושניתן לצבירה למשך זמן רב (ואספת), ומתאים לזה שאוכל מאכל זה (לך ולהם לאכלה).

 

ו,כב: וַיַּעַשׂ, נֹחַ:  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים--כֵּן עָשָׂה: יש לבצע את דבר ה' בדיוק נמרץ. "כן עשה".

 

ז,יאּ: בִִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ: אירועים חשובים ומכוננים, ראוי לתארך אותם בנפרד מלוח השנה הרציף הרגיל. למעשה העולם התחיל מחדש את תולדות האדם בו, מלידת נוח, ולכן ראוי אירוע כזה להיות מתוארך בפני עצמו.

 

ט,ג: כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: מותר לאכול כל רמש חי, לאחר שהומת ונשפך כל דמו (ד).

 

ט,ה: מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ: קרובי אדם הנטרף על ידי חיה יכולים להתנחם בכך שה' ידרוש את דמו של הנטרף מידי אותה חיה.

 

ט,טז: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם: טוב לעשות סימן כדי לזכור דבר חשוב. כך עשה ה' כאשר נתן קשת בענן כדי לזכור את בריתו עם האדם, וכך ראוי לנו לעשות.

 

ט,כה: אָרוּר כְּנָעַן: אל לאדם החוטא לחנך את בניו לעשות חטאים. חם מוצג כאן כ"אבי כנען" (ט,כב) וכנראה כנען למד ממעשי אביו, ולכן נח מקלל את בנו של חם, כנען.

לך לך

 

יב,ה: וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן: יש לבצע עד תום את המצוות שמתחילים בביצוען. אברם צֻוָּה ללכת, ואכן הלך, שלא כמו אביו שהתחיל ללכת לכנען ונשאר בחרן (יא,לא).

 

יב,ז:  וַיֵּרָא יְהוָה, אֶל-אַבְרָם ... וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ: יש להודות לה' (בניית המזבח) על טובה שקבלת מה' ישירות (וירא ה', הנראה אליו).

 

יב,יג: אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ ... וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: מותר לשקר ולאחז עיני אחרים כדי לשרוד בחיים.

 

יג,ח: אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ: יש להימנע ככל האפשר ממריבה, גם תוך כדי ויתור. אברם היה מוכן לוותר על מקום מגוריו כדי לא לריב עם לוט.

 

יג,יז: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה: התהלכות בארץ הלוך ושוב, לאורך ולרוחב, כ"בעל בית", מקנה למתהלך בעלות עליה.

 

יד,יד: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, וַיָּרֶק ... וַיִּרְדֹּף: כאשר בן משפחה בצרה, יש לפעול מיד לעזרתו בכל דרך העומדת לרשותך.

 

יד,כב: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן: שבועה צריכה להיות על הדבר הכי חשוב לך, על ה'.

 

טו,ו: וְהֶאֱמִן בַּיהוָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה: יש להאמין בה'. ה' רואה זאת כצדקה עבורו.

 

טז,ב: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי: יש לשמוע בקול האישה, בדברים שאינם אסורים. ראה הערתי לבראשית ג,יז. וכן להלן: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ (כא,יב).

 

יז,כג: וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: יש לבצע את מצוות ה' מיד וללא שהייה, ובטרם יחלוף אותו יום (בעצם היום הזה).

וירא

יח,ב: וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה: יש לטרוח כדי להכניס אורחים לבית (וירץ), ויש לכבדם מאד (וישתחו).

 

יח,ח: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם: אין מניעה לאכול חלב ובשר יחד, ואף להציעם לאורחים.

 

יח,טז: וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם, לְשַׁלְּחָם: יש ללוות את האורחים בצאתם לדרכם.

 

יח,כג: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע?: יש להשתדל בכל דרך להציל אנשים, אפילו להתווכח עם ה' ולהתפלל אליו. ההשתדלות צריכה להיות בתחומי הסביר והאפשר, וכאשר אין יותר אפשרות, ניתן לוותר על ההשתדלות (ואברהם שב למקומו; פסוק ל"ג).

 

יט,ג: וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ: רצוי לטרוח באופן אישי עבור האורחים (ויעש, אפה).

 

יט,טז: וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו: מותר לאנשים לאחוז בידי נשים כדי להצילן, ואין בכך איסורי צניעות.

 

כ,יא: , כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים: יש לומר באומץ ובכנות מה שעל לבך, גם בעת ויכוח עם יריב, וזאת כאשר יש נכונות מצד היריב לשמוע (פסוק י': מָה רָאִיתָ, כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה ).

 

כא,יז: כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם: ה' שומע ויודע את צרכי כל אדם ומכל מקום (באשר הוא שם), גם כאשר הקריאה אינה מכוונת לה', אלא בכי בעלמא, שהרי הנער ישמעאל בכה, ולא קרא לה'.

 

כא,כה: וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ: יש להוכיח אחר, רק כאשר יש סיכוי שיקבל את התוכחה. אברהם הוכיח את אבימלך רק לאחר שזה בא אליו לכרות ברית ידידות, והרי יכול היה להוכיחו קודם לכן אודות באר המים שגזלו עבדי אבימלך.

 

כב,ג: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר: יש לבצע בזריזות כל מצווה של ה', אפילו הכואבת ביותר.

וירא

יח,ב: וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה: יש לטרוח כדי להכניס אורחים לבית (וירץ), ויש לכבדם מאד (וישתחו).

 

יח,ח: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם: אין מניעה לאכול חלב ובשר יחד, ואף להציעם לאורחים.

 

יח,טז: וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם, לְשַׁלְּחָם: יש ללוות את האורחים בצאתם לדרכם.

 

יח,כג: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע?: יש להשתדל בכל דרך להציל אנשים, אפילו להתווכח עם ה' ולהתפלל אליו. ההשתדלות צריכה להיות בתחומי הסביר והאפשר, וכאשר אין יותר אפשרות, ניתן לוותר על ההשתדלות (ואברהם שב למקומו; פסוק ל"ג).

 

יט,ג: וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ: רצוי לטרוח באופן אישי עבור האורחים (ויעש, אפה).

 

יט,טז: וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו: מותר לאנשים לאחוז בידי נשים כדי להצילן, ואין בכך איסורי צניעות.

 

כ,יא: , כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים: יש לומר באומץ ובכנות מה שעל לבך, גם בעת ויכוח עם יריב, וזאת כאשר יש נכונות מצד היריב לשמוע (פסוק י': מָה רָאִיתָ, כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה ).

 

כא,יז: כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם: ה' שומע ויודע את צרכי כל אדם ומכל מקום (באשר הוא שם), גם כאשר הקריאה אינה מכוונת לה', אלא בכי בעלמא, שהרי הנער ישמעאל בכה, ולא קרא לה'.

 

כא,כה: וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ: יש להוכיח אחר, רק כאשר יש סיכוי שיקבל את התוכחה. אברהם הוכיח את אבימלך רק לאחר שזה בא אליו לכרות ברית ידידות, והרי יכול היה להוכיחו קודם לכן אודות באר המים שגזלו עבדי אבימלך.

 

כב,ג: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר: יש לבצע בזריזות כל מצווה של ה', אפילו הכואבת ביותר.

 

חיי שרה

 

כג,ב: וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ: ראוי לאדם לספוד ולבכות על מת קרוב מדרגה ראשונה. ראוי לדאוג ולהתעקש על קבורה ראויה למת.

 

כג,ז: וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם-הָאָרֶץ: ראוי להשפיל עצמך (וישתחו לעם הארץ) אם ברצונך להשיג דבר חשוב, אף אם אתה נחשב לאדם גדול וחשוב (נשיא אלוהים אתה בתוכנו; פסוק ו'). אברהם חוזר על פעולה זאת, כאשר בקשתו אינה מתמלאת במלואה: וַיִּשְׁתַּחוּ, אַבְרָהָם, לִפְנֵי, עַם הָאָרֶץ (יב), עד שהשיג את מבוקשו.

 

כג,טז: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם, אֶל-עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן: ראוי להזדרז בביצוע עסקה. אברהם אינו ממתין, אלא מזדרז לשלם לעפרון את המחיר שנקב.

 

כד,ד: וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק: ראוי לאדם לדאוג להשיא את בניו. גם הגר דאגה להשיא את ישמעאל (וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; כא,כא).

 

כד,יט: וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב: ראוי להיות טוב לאחרים. העבד ביקש מעט מים לעצמו, ואילו רבקה התנדבה להשקות גם את גמליו, עד שיסימו לשתות.

 

כד,כב: וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב: כאשר בודקים נושא מסוים, ראוי להמתין עד סוף הבדיקה (ויהי כאשר כִּלו), לפני שמסיקים מסקנות ופועלים בהתאם.

 

כד,כז: וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם: ראוי להודות לה', ולברך אותו על טובות שהוא עושה לנו (אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ, מֵעִם אֲדֹנִי).

 

כד,לד וַיֹּאמַר: עֶבֶד אַבְרָהָם, אָנֹכִי: ראוי להציג עצמך ומעמדך בראשית שיחה עם זרים לך, ועשה זאת בענווה.

 

כד,מז: וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ, וָאֹמַר בַּת-מִי אַתְּ ... וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל-אַפָּהּ: מותר לשקר או לשנות מעט מן האמת לצרכי שידוכים. העבד קודם שם לרבקה את הזהב ורק אחר כך שאל למשפחתה (כב-כג), וכאן, בשיחה עם לבן ובתואל, הקדים את שאלתו 'בת מי את' למתן הזהב.

 

כד,סז: וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ: ראוי לאדם להינחם באישה אהובה על מות אמו האהובה.

 

כה,א: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה: לא טוב לאדם לחיות בלא אישה.

 

כה,ו: וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי: ראוי לאדם לסדר את העניינים כך, שאחרי מותו הירושה תהיה ברורה וללא אפשרות ערעור. אברהם נתן מתנות לבניו מן הפילגשים, וסילק אותם מן הירושה.

 

תולדות

 

כה,כא: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ: ראוי לפעול למען אשתך וליידע אותה על פעולתך. יצחק התפלל בנוכחות אשתו, כדי ליידעה בתפילתו.

 

כה,כב: וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה: ראוי לפנות לה' כשאתה נתון בצרה.

 

כו,ה: עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי: ראוי לשמוע בקול ה' ולשמור מצוותיו, כך ה' יקיים את שבועתו שנשבע לאברהם, להרבות זרע, לנתינת הארץ ולברכת הזרע (ג-ד).

 

כו,יח: וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו: ראוי לְשַׁיֵּים (לקרוא בְּשֵׁם)  דברים או אנשים הקרובים אליך ובזה לשייכם אליך.

 

כו,כב: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ: כדי להימנע מריב ראוי להתרחק ממקום המריבה.

 

כז,ד: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת: ראוי לאדם לברך את מי שהוא חפץ בברכתו, בטרם ימות.

 

כז,לו: הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה: יש לשים לב לכוחן של המילים שאתה מדבר. למילים יש כוח, ולא רק לכוונה של הדובר. עשו מתרעם על כך שברכת יצחק כוּונה אליו, ומדוע לא יבורך? אכן, מילותיו של יצחק הן הקובעות את הברכה ליעקב, אף שוודאי התכוון לעשו.

 

ויצא

כח,יא: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ: לא טוב ללכת בחושך, כאשר לפניך עדיין דרך ארוכה. רצוי לעצור ללינת לילה עם השקיעה (כי בא השמש).

 

כח,יא: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו: לא טוב לישון על הקרקע, בלי כל חציצה. אם אין לך ציוד ללינה בשטח – שים אבנים מתחתיך, כדי לחצוץ בינך לקרקע.

 

כח,טז: וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה: יש להתייחס ברצינות לחלומות מיוחדים ומפעימים.

 

כט,ד: אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם?: ראוי להיות אדיב וחברותי (אחי) אף כלפי אדם זר לך, ולהתעניין בו (מאין אתם?).

 

כט,יח: בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה: ראוי להיות מדויק בדבריך בעניין שאתה חפץ בו, בלי להשאיר מקום לספק.

 

כט,כה: וְלָמָּה רִמִּיתָנִי: כאשר יש לך שאלה נוקבת על אדם קרוב אליך – שאל בצורה הכי ישירה ובוטה, כדי שהדברים יתבררו, ושלא יישארו טינות בהמשך הדרך יחד.

 

ל,יז: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד: ראוי להתפלל לה' על כל רצון ומשאלה. ה' שומע תפילה, וברצותו אף נענה לה.

 

ל,כב: וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים: ראוי להתפלל לה', כי תפילה עשויה להישמע על ידו.

 

וישלח

 
לב,ה: כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: מותר ורצוי להחניף ליריבך (לאדוני לעשיו), אם ברצונך להגיע אתו למצב של שלום ואחווה, וכן לשבחו בהגזמה (כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים—וַתִּרְצֵנִי; לג,י). לצורך השלום אף רצוי להשפיל עצמך (וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים; לג,ג), אתה וכל משפחתך (וַתִּגַּשׁ גַּם-לֵאָה וִילָדֶיהָ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ; וְאַחַר, נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל—וַיִּשְׁתַּחֲווּ; לג,ז).
 
לב,י: וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק: יש להתייחס לסבא כמו אל אבא. יעקב מציין את סבו אברהם, כאילו היה אביו.
 
לג,יא: קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ: יש להתאמץ ולפייס אדם שנפגע על ידך.
 
לג,יד: עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה: נכון להיות ערמומיים עם ערמומים ורשעים. יעקב משתחרר מליוויו הצמוד של עשיו רק לאחר שהבטיח לו שיבוא לבקרו בביתו, אך למעשה לא הגיע אליו ופנה לכיוון אחר (ויעקב נסע סוכותה; פסוק י"ז). וכן בני יעקב נהגו בערמומיות במשא ומתן עם חמור ושכם בנו (לד,יג-יז).
 
לג,יט: וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ: נכון לרכוש בית או קרקע למגורים, ולא להישאר תלוי בחסדו של מארח או משכיר.
 
לד,א: וַתֵּצֵא דִינָה: ראוי שהורים יפקחו על ילדיהם הקטנים לאן הם יוצאים, מה הם עושים מחוץ לבית, עם מי הם מתרועעים, ומתי הם ישובו. דינה יצאה כנראה על דעת עצמה, בלא פיקוח ההורים (ותצא דינה), ונלקחה נגד רצונה על ידי שכם בן חמור. פיקוח של ההורים היה מונע זאת.
 
לד,ה: וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד-בֹּאָם: ראוי שלא להגיב מיד על צרה או שמועה קשה, אלא קודם לשתוק, לחשוב, להתייעץ עם קרובי משפחה (עד בואם, של בני יעקב מן השדה).
 
לד,יז: וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ: נכון להשמיע איומים, אף כשאין להם כיסוי, אם המטרה היא עשיית צדק. בני יעקב מאיימים שאם תנאם לא יתקבל – ייקחו את דינה וילכו, והרי אם הייתה להם אפשרות לעשות זאת היו עושים בלי המשא ומתן עם חמור ושכם, מכאן שהאיום – לא היה לו כיסוי.
 
לד,לא: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ?: כבוד המשפחה הוא ערך עליון, אף קודם לחיים, ושווה את סיכונם, שהרי זאת תשובת בני יעקב לטענתו שעלול להיות מוכה על ידי יושבי הארץ.
 
לה,ב: וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: ראוי להתכונן לקראת עבודת ה' (ונעלה בית-אל ואעשה שם מזבח; פסוק ג'), בטהרה ובלבוש חגיגי.
 
לה,כט: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו: ראוי לאחים להתאחד באחווה בהקשר של מות אביהם.

וישב

לז,ב: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה: ראוי שאדם ישלוט במה שהוא

חווה, כי הוא ייזכר לדורות (אלה תולדות) לפי האירוע המרכזי והמכונן בחייו, שגרם לשינוי קיצוני במצבו (יוסף, החל מגיל 17 ואילך).

לז,ד: וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ: ראוי להורים להיזהר מלהפלות ביחסם לילדיהם – אפלייה זאת עלולה להביא לשנאה בין האחים.

לז,ה: וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ: אין להגיד דברים שעלולים להוסיף שנאה בין אחים.

לפעמים עדיף לא לספר כלל, או לשנות מן הסיפור, כדי לא לגרום להוספת שנאה.

לז,יג: לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי: ראוי לבן להיענות לבקשת אביו (הנני) אף אם

אינה באה בתור ציווי אלא בקשה (לכה אשלחך), ואף אם היא מסוכנת מאד לביצוע (שכם עיר מסוכנת למשפחת יעקב, והאחים מסוכנים ליוסף).

לז,כא: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם: אדם מבוגר ואחראי צריך להתנהג ולחשוב בצורה שקולה, ולא

מתלהמת.

לח,כו: וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי: יש להודות על האמת, במקרה ואי הודאה תגרום נזק לאחר.

לט,ח: וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת: יש לנמק סירוב

לאדם גדול ממך.

מ,ב: וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה, עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו--עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְעַל שַׂר הָאוֹפִים: ראוי לאדם

להשגיח היטב על עובדיו ולוודא שהם עושים את מלאכתם נאמנה. מי שחטא למלך מצרים הם המשקה והאופה (פסוק א'), אך פרעה כלא את מנהליהם, שרי המשקים והאופים.

מ,ז: מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם: יש להתעניין בשלומו של הזולת.

מ,יד: וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה: יש לסמוך רק על ה', ולא לעל בשר ודם (והוצאתני).

 

מקץ
 
מא,טז: בִּלְעָדָי: אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה: יש לייחס לאלוהים את הכוחות העל-טבעיים שקבלת כמתת אלוהים.
 
מא,לה: וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה: ראוי למדינה ולראשיה לשלוט באוצרות המדינה. יוסף ממליץ לצבור בר תחת ידי השלטון, ולא להורות לכל אדם בנפרד לצבור ולחסוך לצורך שנות הרעב, כדי ליהנות מיתרונות רבים, כגון שליטה ריכזוזית - ממשלתית, לשמור על הסוד של שני הרעב הבאים כדי להכפיף למצרים בעתיד מדינות נוספות, כדי לשמור פקדון לאזרח ביד השלטון ושלא יבוזבז למותרות בשנות השבע, ויתרונות נוספים.
 
מא,מו: וַיַּעֲבֹר בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם: ראוי למנהיג להכיר את המונהגים ואת השטח הכרה אישית, ולא רק להסתמך ולהשתמש בצווים ובפקודות, בהתאם לסמכות שנתנה לו עם קבלת טבעת המלך (מב).
 
מא,נא: כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי: רצוי לתת לתינוק שם בעל משמעות עמוקה עבור אחד ההורים.
 
מב,ב: יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם: יש להתאמץ ולדאוג לספק את צרכינו, גם אם לצורך כך יש לנסוע למרחקים גדולים.
 
מב,כא: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ: ראוי לאדם לפשפש במעשיו הרעים, בבוא עליו צרה גדולה, אף אם עברו שנים רבות מהמעשה הרע שעשה.
 
מג,י: כִּי-עַתָּה שַׁבְנוּ, זֶה פַעֲמָיִם: במצבי לחץ מותר להעיר לאב. יהודה מאיץ באביו לשלוח את בנימין, כי השעה דוחקת והרעב מציק, ולכן מעיר לאביו ומעודדו לשלוח את בנימין.
 
מג,יב: וְאֶת-הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם - אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא: יש לנהוג ביושר, ולהשיב כסף שניתן בטעות.
 
מג, ל: וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה: לפעמים נכון שלא להציג את רגשותיך לעין כל.
 

ויגש

מד,יח: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה: לפעמים נכון להחניף לאחר, הגדול ממך בדרגה, כאשר תרצה לבקש ממנו דבר-מה.

מה,א: וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק: כאשר אתה מרגיש שאינך יכול להתאפק, יש לאפשר לרגשות לפעול עליך.

מה,א: וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו: עניינים אישיים רצוי ללבן בפרטיות, ולא לעיני זרים.

מה,י: וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי: יש לכבד את אביך כפי יכולתך, ולא מעבר ליכולתך. יוסף מבקש מאחיו להוריד את אביו אליו, להושיבו קרוב אליו בארץ גושן, כי רק שם יוכל לכלכלו. אין ביכולתו של יוסף ללכת לכנען לבקרו, אחרת היה הולך בעצמו.

מה,כו: לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם: ראוי לא לאבד אמון של זולתך בשקר, כי הוא עלול לא להאמין לך יותר, גם אם דברת אמת. התברר ליעקב שבניו שקרו לו כאשר הראו לו את כתונת יוסף רוויה דם, שכן יוסף חי, לכן לא יכול להאמין להם שוב, גם אם דברו אמת.

מז,י: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה; וַיֵּצֵא: יש לברך אדם גדול בכניסה אליו וביציאה ממנו.

מז,כד: וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית, לְפַרְעֹה: מיסוי סביר לאדמה שאולה הוא 20%. ניתן להניח שאם האדמה הייתה בבעלות התושבים המיסוי הסביר היה פחות מ- 20%.

ויחי

מז,כט: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף: כאשר אדם מרגיש שקיצו קרב, ראוי שיצווה את הכפופים לו, כגון בניו או אחיו הכפופים לו (נ,כד), את אשר ירצה לצוות, ואם ירצה להשביעם שיקיימו את דבריו – הרשות בידו להשביעם (מז,לא; נ,כה). גם רצוי שיכוון כל אחד אל עתידו (מט,א-כז), אם יש בידו יכולת לכך.

מח,ז: בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת: ראוי לאדם לפני מותו ליישר הדורים ומחלוקות עם קרוביו וחבריו. יעקב מתנצל בפני יוסף מדוע לא קבר את רחל במערת המכפלה בחברון, ואפילו לא בעיר הסמוכה - אפרת, כי הדרך לשם הייתה ארוכה (כברת ארץ לבוא אפרתה). בכל זאת לא נמנע יעקב מלבקש את יוסף ואת יתר בניו  (מט,כט) על קבורת עצמו, שיעבירוהו לקבורה דרך ארוכה ורבה, ממצרים לחברון.

מח,יד: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם: ראוי לבצע דברים חשובים, כגון ברכה לאדם חשוב או לבכור, דווקא ביד ימין.

מח,כ: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: נוסח ברכת אב לבנו רצוי שיכלול את המילים: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה".

נ,י: וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים: ראוי לספוד למת ולהיבטל ממלאכה (לשבות) לכבודו במשך שבעה ימים.

נ,כ: אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה: יש לראות בכל מהלך בחיים את יד ההשגחה האלוהית הטובה, ולכן אין כל מקום לנקמנות.

שמות
 
א,א: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: אמנם יש לכבד את ההורים, אך לא צריך לצורך כך לטשטש את הצביון של המשפחה הקרובה, דהיינו אשתך וילדיך. כל בני יעקב באו אתו, אך שמרו על צביון 'איש וביתו'.
 
א,יז: וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם: יש לדחות ציווי מלך בשר ודם, וכן כל שליט, מפני ציווי ה'.
 
ב,ד: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ: בני משפחה קרובים חייבים להציל את בני משפחתם חסרי הישע, אפילו תוך סיכון עצמם, לכן נצבה מרחוק.
 
ב,יב: וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי: חייב אדם להציל את חברו היהודי ("איש עברי מאחיו") הנתון בסכנה, וזאת כאשר הסיכון למציל אינו גדול ("ויפן כה וכה וירא כי אין איש", כלומר אם היה איש – לא היה הורג את המצרי ולא מציל את העברי).
 
ב,יג: וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ: ראוי להוכיח את מי שעושה עוול לחברו, במטרה להשכין שלום ביניהם.
 
ב,כ: לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ, קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: יש לגמול טוב למי שעשה לך טוב.
 
ב,כג-כד: וַיִּזְעָקוּ ... וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם: חובה לזעוק לה' על צרותינו, כי ה' שומע, וקובע אם, איך ומתי להושיע.
 
ג,ג: אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: סקרנות היא תכונה אנושית חיובית, ומלמדת על דעת באדם. חיה אינה מסתקרנת כי אין בה דעת להבחין בין מצוי לשאינו מצוי, שהרי הצאן לא נמשך לעבר הסנה, אלא משה בלבד.
 
ג,ה: שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ: יש לכבד מקום קדוש בחליצת נעלים.
 
ג,ח: אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי: יש לשאוף להגיע לארץ ישראל, והארץ לא שייכת לאף עם זולת ישראל, שהרי העמים הזרים רק ישבו בה כזרים ('מקום הכנעני', לא 'ארץ הכנעני'), ולא כבעלי המקום.
 
ג,יא: מִי אָנֹכִי: מותר לשאול ואף להתווכח (ד,א) על מצוות ה', אך אסור להתנגד להן. כאשר משה מתנגד ואומר 'שלח נא ביד תשלח' (פסוק י"ג), ה' כועס (ויחר אף ה' במשה'; פסוק י"ד).
 
ג,כב: וְנִצַּלְתֶּם, אֶת-מִצְרָיִם: מותר לגמול רע למי שעשה לך רע. גמילות הרע עשויה לגבור עשרת מונים על הרע שנעשה ('ונצלתם' – לרוקן ולהעני את האויב הרע).
 
ד,יח: וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים: אין חובה לספר את כל האמת, אם היא עלולה להזיק לך. משה אינו מדווח ליתרו את הסיבה האמתית שבגללה הוא שב למצרים, כדי לא לפגוע בשליחותו.

 

וארא

 
ו,יב: וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה: מותר לשאול שאלות בטרם ביצוע פקודה, אך לא לסרב לה. אם כלפי ה' מותר לשאול, על אחת כמה וכמה כלפי אדם (מפקד, ראש משפחה וכדומה). כאשר משה מסרב לה' – ה' כועס עליו: שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח. וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה (ד,יג-יד). מותר אף להמשיך ולחזור ולהתעקש ולשאול שוב אותה שאלה, גם אם לאחר ההסברים לא השתכנעת, כפי שעשה משה: הֵן אֲנִי, עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְאֵיךְ, יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה (ל).
 
ז,ט: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה: יש לתכנן את צעדינו מראש לפי תרחישים צפויים.
 
ז,טז: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: כאשר אתה מדבר אל מי שמורם ממך במעלה (מלך, קצין וכדומה), אתה רשאי להגיד לו את הדברים הכי קשים והכי לא נעימים לאזנו (כגון המכות הצפויות לו מאת ה'), אם זה בא כציטוט מדברי ה', המורם מאותו אדם.
 
ח,כב: הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶם--וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?: אין להרגיז את הגויים החזקים ממנו לעיניהם.
 
ט,כ: הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר יְהוָה: יש לירא בדבר ה', ויראה זאת עשויה להציל את רכושך.

בא

י,ב: תְּסַפֵּר ... וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה: סיפור גבורות ה' גורם למספר להאמין בה'.

י,ו: וַיִּפֶן וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה: כאשר אתה בא בשליחות ה' (כה אמר ה' אלוהי העברים; פסוק ג') למסור מסר לאדם כלשהו, אפילו למלך, אינך חייב לחכות לתגובתו, אלא אתה רשאי למסור את הדברים, לפנות ולעזוב.

י,כו: וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת-יְהוָה: עבודת ה' נעשית בכל האמצעים (כגון הקרבת צאן ובקר, ואפילו שימוש בפרסותיהם) העומדים לרשותנו ואשר ציווה אותם ה'.

יג,ט: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ: מעשה זיכרון לאומי הקשור בה', מסייע ללימוד תורת ה'.

בשלח

יג,יט: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מנהיג העם מחויב לבצע התחייבות של עמו. משה מקיים את הבטחת העם ליוסף, אף שלא קבל עליו התחייבות זאת באופן אישי.

יד,טו: מַה-תִּצְעַק אֵלָי: לעתים אין צורך להתפלל לה' על צרכינו, אלא לפעול בעצמנו ('ויסעו'), וה' הטוב יהיה בעזרנו.

יד,לא: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה: ראיית נס ה' מביאה לידי יראת ה', לאמונה בו ובשליחיו. יראת ה' אינה צומחת מאליה, אלא כתהליך של שכנוע המבוסס על חושי האדם, כגון ראייה.

טו,א: אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה: ראוי לשיר ולשבח את ה' על נס שנעשה לנו. השירה הייתה לה', ולא רק שירה בחבורה או כסמל או טקס הנצחה לדורות.

טו,כ: וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: יש לרקוד גברים לחוד ונשים לחוד.

טו,כד: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה: אדם רשאי לפנות למנהיגו בדרישה להיטיב את תנאי חייו, בנושאים בהם המנהיג מסוגל לתת מענה. העם ידע גם לפנות ישירות אל ה' (וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה; יד,י), אך זאת בעניינים גדולים, כגון מלחמה ושעבוד לאויב.

טז,יב: בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם: אכילה נכונה היא בשר בערב, ולחם בבוקר.

יז,יד: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: דברים חשובים האמורים להישמר ולהיזכר לדורות רבים, יש לשמרם בכתב ובעל-פה (כתוב בספר ושים באוזני יהושע).

יתרו

יח,ז-כז: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ: חובה לכבד את חותנך, לקבלו יפה, לדרוש בשלומו, לארחו בביתך,

לאכול אתו, לספר לו הקורות אותך, לשמוע לעצותיו ולבצע מה שנראה לך נכון, וכן ללוותו עם עזיבתו אותך ("וישלח משה את חותנו").

יח,כ: וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם, אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ: מנהיג יצווה את העם מה לעשות, רק אם קבל לכך הרשאה מאת ה'. יתרו יעץ למשה להודיע לעַם איך ומה לעשות (הדרך והמעשה) רק לאחר שיהיה מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים, אֶל-הָאֱלֹהִים (פסוק י"ט), כלומר ה' שמע וציווה את משה, ומשה מודיע את הציווי האלוהי, אף אם לא נשאל (והודעת להם).

יט,כ: וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר: יש להפנות את תפילותינו לה' כלפי השמים, שהרי ה'

ירד אל הר סיני, משמע שמקומו הרגיל הוא למעלה מן ההר, בשמים.

כ,ט-י: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה ... כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ  ... וַיָּנַח, בַּיּוֹם

הַשְּׁבִיעִי: רצוי לְדַמות את מעשינו למעשי ה'. אנו מחויבים לשבות ממלאכה ביום השביעי כי ה' נח ביום זה ממלאכתו, ועלינו להידמות אליו במעשינו.

כ,כב: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו: במקום קדוש יש לשמור על מירב הצניעות האפשרית. גילוי ערווה בתוך כדי עלייה במדרגות הוא זעיר, אך כיוון שמדובר בקרבה למזבח (במעלות על מזבחי), צריך זהירות מעולה. זה לא נאמר במדרגות אחרות.

משפטים

 כג,יב: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת--לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר: מנוחה ונופש הכרחיים פעם בשישה ימים, לצורך המשך עבודה יעילה של העובדים עבורך, אף אם אתה מסוגל לעבוד ללא יום מנוחה או נופש. אדם מחויב בשביתת שבת כדי שעובדיו ינוחו (למען ינוח).

כד,ד: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה: דברים חשובים יש לכתוב, כדי לזכרם, לשמרם ולקיימם, גם בדורות הבאים. לאחר שמשה כתבם, דאג גם לקרוא באזני העם את מה שכתב: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם (ז), ובכך קבל את הבטחתם לקיימם: כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

כד,יד: וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: מנהיג לא יפקיר את עמו, וכאשר נבצר ממנו למלא את תפקידו – ימנה אחרים ראויים תחתיו לתקופת נבצרותו.

 תרומה

כה,ב: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי: כאשר אדם מעוניין לעשות חסד צריך לסייע לו לממשו. גם כאשר אדם נודב בחפץ לב, צריך לקחת ממנו את תרומתו, ובכך לסייע לו לממש את נדיבותו.

כה,ט: כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ ... וְכֵן, תַּעֲשׂוּ: כאשר עושים רצון ה', יש לעשות זאת לפי ציווי ה' בלבד. וכן בפסוק מ': וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה:  בְּתַבְנִיתָם--אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר. העשייה תהיה אך ורק לפי מה שה' ציווה והֶראָה.

תצוה

כח,ב: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת: לצורך עבודת ה' – חשוב שהבגדים יהיו מכובדים ומפוארים. בתחומי חיים אחרים - אין צורך בבגדים מכובדים ומפוארים, וזאת כדי לייחד את עבודת ה' מיתר תחומי החיים.

ל,ב: אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, רָבוּעַ יִהְיֶה: צריך לדייק ביותר בביצוע מצוות ה'. הוספת 'רבוע יהיה' נראה מיותר אחרי שהתורה מציינת את המידות אמה על אמה, אלא היא באה להדגיש שלא יהיה שום פגם בצלעות ובזוויות, שיהיה מרובע בדיוק.

כי תשא

לב,יא: וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו: ראוי להתפלל לה' בחלחלה ומקרב הלב, בעת צרה גדולה (וַאֲכַלֵּם) הבאה על עמך, אף אם אתה אישית לא רק שלא תינזק, אלא אף ייטב מצבך (וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל).

לב,יג: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ: בעת צרה גדולה ראוי להזכיר את זכות האבות כדי להסיר את הצרה. אכן, ה' שינה את הגזירה: וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (ד).

לג,י: וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ: כאשר רואים את השכינה (בדמות עמוד ענן) ראוי להשתחוות. כאשר רואים אדם מכובד מאד, ראוי לעמוד ניצבים (כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; פסוק ח').

לד,א: פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים: ראוי לגמול טוב או להעניש אדם על מעשיו. לאחר שמשה שבר את הלוחות שה' נתן לו (לא,יח) בלי לקבל רשות לשברם, מְצַוֶּה עליו ה' לפסול לצרכו (לך) לוחות נוספים.

לד,כז: כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: אין להוסיף או לגרוע מצוות. ה' קבע ככללי הברית בינו לבין ישראל, את הדברים 'האלה' ורק אלה, הכתובים על הלוחות (וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית--עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים; פסוק כ"ח).

ויקהל

לה,א: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: הודעה חשובה מאד לאומה ראוי שתנתן במעמד כל האומה. משה מודיע מהם הדברים שציווה ה', ועליהם מתבססת הברית בין ה' לעם (לד,כז), וזה סוג של הודעה המצריך כינוס של האומה כולה.

לה,י: וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ: גם מעשה התנדבות לאומי מצריך הזמנה להתנדבות והכוונה מה לעשות (יבואו ויעשו). אכן ההתנדבות הקיפה את כל העם, כולל כל אשה חכמת לב (כה), העם (כא) והנשיאים (כז). המתנדבים לא קבלו שכר, שהרי כל הכסף והזהב ויתר החומרים שנאספו מהעם נספרו (אלה פקודי; לח,כא) וחולקו עד תום לצורך החומרים מהם נבנה המשכן (לדוגמא, לח,כח: וְאֶת-הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת, וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, עָשָׂה וָוִים, לָעַמּוּדִים).

 פקודי

לט,לב: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ: יש לבצע במדויק את מצוות ה'.

לט,מג: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה: ראוי לברך ולהודות למי שביצע במדויק את מצוות ה'.

 

ויקרא

א,ג: יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה: עבודת ה', כולל תפילה, צריכה לבוא מתוך רצון חופשי, ואינה יכולה להתבצע בכפייה או בחוסר רצון.

ד,כב: אֲשֶׁר נָשִׂיא, יֶחֱטָא ... בִּשְׁגָגָה: נושא משרה ציבורית עם נגישות לכספי ציבור חייב לתת תשומת לב יתרה למעשיו ולהתרחק ביותר מחטאים, אפילו כאלה שנעשים בשוגג. בניגוד לחטאים בשוגג של נפש (ב) או עדה (יג), בהם מוזכר לשון 'אם', נשיא בא בלשון 'אשר', כלומר חטא כמעט ודאי שיעשה נשיא או נושא משרה ציבורית רמה עם נגישות לכספי ציבור, ולכן צריך זהירות רבה יותר במעשיו הציבוריים.

ה,ז: וְאִם-לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ, דֵּי שֶׂה: יש להתחשב במצבו הכלכלי של החייב, ולחייבו כפי יכולתו.

 

צו

 
ז,יג: עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ: כאשר מקריבים או נודבים לה', ראוי לתת מן הטוב והמשובח. חלת חמץ עדיפה על חלת מצה, המכונה לחם עוני, והיא פחות משובחת לאכילה, לכן מוסיף על חלת המצות (פסוק י"ב) גם חלת חמץ, כדי לכבד את ה' בדבר משובח.
 

ח,לה: כִּי-כֵן, צֻוֵּיתִי: יש לבצע את מצוות ה', כי כך ציווה ה', וזאת אף אם אינך מבין טעמיהן.

 

שמיני

י,ט: יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד: אין להשתכר בבואנו לעבוד את ה' או להורות (יא). אהרן ובניו עבדו במשכן וכן הורו לבני ישראל ההבדל בין קודש לחול ובין טמא לטהור (יב). שתי עבודות אלה אינן יכולות להתקיים מתוך שכרות. אין ללמוד מזה איסור כללי של שכרות.

יא,מ: וְהָאֹכֵל, מִנִּבְלָתָהּ--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב; וְהַנֹּשֵׂא, אֶת-נִבְלָתָהּ--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב: לא ראוי לאכול בהמה שמתה בלי שנשחטה, אך אין איסור בכך. האוכל מנבלתה של בהמה המותרת באכילה ((לט) נמצא בדרגת טומאה דומה למי שנגע בנבלה (לט) או נשא אותה (מ), דהיינו יצטרך לכבס את בגדיו ולחכות לשקיעת החמה, ועד אז יהיה טמא. דבר זה מקבל אישור ממקור נוסף בהמשך ספר ויקרא: יז,יג וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף, אֲשֶׁר יֵאָכֵל--וְשָׁפַךְ, אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ, בֶּעָפָר.  יז,יד כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ:  כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת.  יז,טו וְכָל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בָּאֶזְרָח, וּבַגֵּר:  וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב--וְטָהֵר.  יז,טז וְאִם לֹא יְכַבֵּס, וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ--וְנָשָׂא, עֲו‍ֹנוֹ. כלומר מותר לאכול חיה המותרת באכילה לאחר שניצודה וכמובן מתה, אלא שיש לשפוך את דמה בטרם תאֵכל. אין כל חיוב של שחיטה. יש רק עניין של טומאה ונשיאת עוון אם לא תסולק הטומאה (יז,טז).

תזריע

 
יב,ה: וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ: ראוי לשים לב שיש הבדל בין זכר ונקבה, לגבי התייחסות ה' והתייחסות האדם. ההבדל בהתייחסות האדם באה לידי ביטוי בכך שה' מצווה התנהגות שונה, אם הוולד הוא זכר או נקבה: זכר נימול לשמונה, האם טמאה עליו שבעה ימים ועוד שלושים ושלושה ימי דמי טהרה, ואילו על נקבה האם תטמא שבועיים ועוד שישים ושישה ימי דמי טהרה.
 
מצורע
 

טו,לא: וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם: לא ראוי להיות במצב טומאה כל עוד קיים בית המקדש (בטמאם את משכני אשר בתוכם), אך אין בעייה לחיות עם הטומאה.

אחרי מות

טז,א: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן: ראוי שאירועים משמעותיים יהוו זרז ונקודת פתיחה לשיח בנושאים הקשורים לאירועים אלה. ה' מדבר אל משה על עניינים הקשורים בעבודת ה' במקדש, וזאת כהמשך לאירוע המשמעותי של מות שני בני אהרן בגלל שקרבו למקדש בצורה לא נכונה.

יז,ה: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ראוי לצוות על צווים מנהליים כדי להשיג מטרות נעלות וקדושות. הציווי שלא לשחוט את הקרבן מחוץ למחנה הקדושה והחשבת קרבן זה כאילו שפך דם (ד), בא כדי להשיג מטרה קדושה של הקרבה בפתח אוהל מועד בלבד.

יח,ה: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: ראוי לשמור חוקים ומשפטים שהתקבלו בפועל על ידי העם (אשר יעשה אותם), וכך ראוי לחיות (וחי בהם).

קדושים

יט,א: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי: מידת הקדושה רצויה ונכונה וראוי להידבק במידותיו של ה' ובדרך התנהלותו, כי ה' דבק במידה זאת של קדושה. כן ראוי להידבק במידות אחרות בהן דבק ה', כגון חנון (וְשָׁמַעְתִּי כִּי- חַנּוּן אָנִי; שמות כב,כו), וכן רחום, סלחן, בעל חסד ועוד (אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; שמות לד,ו-ז).

אמור

כא,א-ב: לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: ראוי בדרך כלל שלא להיטמא, אך יש מקרים שכן ראוי להיטמא (כי אם לשארו הקרוב אליו). טומאה אינה איסור אלא מצב מסוים בנסיבות מסוימות.

כב,ב: כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ: כִּי-לֹא לְרָצוֹן, יִהְיֶה לָכֶם: אין לעשות לאחר, מה שלא מוצא חן בעיניך, מעין הפתגם "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך". אין להקריב קרבן עם מום, דבר שלא הייתם מקבלים ברצון מאחר (לא לרצון יהיה לכם).

כג,ג: שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן: ראוי לעבוד ביום ששי באופן דומה ליום עבודה מלא של יתר ימות החול בשבוע. התורה אינה מבדילה את יום הששי, ומציינת 'ששת ימים' ללא הבדל בין יום ליום.. התורה מציינת במפורש שיום השבתון מתחיל ביום השביעי, ביום, ולא בלילה שלפניו. כן הדבר אמור בכל חג, חוץ מיום הכיפורים, שם נאמר 'מערב עד ערב תשבתו שבתכם' (לב).

 בהר

כה,יח: וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם--וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח: שמירת המצוות ומשפטי ה', תביא לביטחון אישי ולאומי, וליציבות כלכלית (יט).

כה,כא: וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי: ראוי להאמין בה' שיסייע לנו בשמירת מצוותיו, ושהן לא באו להזיק לשומריהן.

בחוקותי

כו,ד: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם: קיום ועשייה של החוקים והמצוות תביא לברכה גדולה מאת ה' (ד-יג), ואילו אי קיומם – יביא קללה וצרות גדולות מאת ה'  (יד – מא).

כו,יח: וְאִם-עַד-אֵלֶּה--לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי:  וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם: ה' נותן אפשרות לאדם לתקן את דרכיו לאחר שחטא ונענש, ואם אינו מתקן את דרכיו, ה' מעניש עונש נוסף (ויספתי), ואז העונש עשוי להיות במדה מרובה מ"ערך" החטא (שבע על חטאתיכם). אם גם בכך לא יתקן את דרכיו, ה' יילך עמו בכעס אישי (וְאִם-בְּזֹאת--לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, בְּקֶרִי; פסוק כז).

כז,לג: לֹא יְבַקֵּר בֵּין-טוֹב לָרַע, וְלֹא יְמִירֶנּוּ: יש לקבל גורל בצורה חיובית ומחייבת. למדנו שהעשירי בבקר ובצאן יהיה מוקדש לה', בין אם הוא משובח או גרוע, כלומר הגורל קובע ומחייב.

במדבר

א,ב: לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם: ראוי לייחס את האדם למשפחה, לפי אביו, ולא לפי אמו.

א,ג: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם: ראוי לגייס אדם לצבא עם הגיעו לגיל 20. לפני גיל זה – הוא אינו כשיר לשרת בצבא. לא ראוי לפטור אף אדם מחובת גיוס, שהרי הם נספרו לפי גולגלותם (כלומר בלי לדלג על אף אחד), וזאת בכל שבט ובכל בית אב (משפחה).

א,מו: וַיִּהְיוּ, כָּל-הַפְּקֻדִים--שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים; וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וַחֲמִשִּׁים: ראוי לעשות בדיקה נוספת כדי לוודא נכונותם של חישובים שונים. לכאורה הסיכום החשבוני נראה מיותר, שהרי ניתן לסכם את כל המספרים, אך התורה ממליצה כביכול על בדיקה נוספת. הדבר חוזר על עצמו גם במניין הדגלים (כָּל-הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה; ב,ט) בו התורה מציגה את הסיכום, אף כי ניתן לסכם מן המספרים שנזכרו קודם לכן. הדבר נוהג בתורה במקומות רבים נוספים.

ד,ב: נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, מִתּוֹךְ, בְּנֵי לֵוִי: לא צריכה להיות קנאה בין אחים, כאשר מדובר בעבודה ה'. בני קהת הורמו (נשוא) מעל אחיהם משבט לוי כדי לשרת בעבודה המיוחדת רק להם בעבודת המקדש.

נשא

ד,כב: נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם: כל מלאכה מכבדת את בעליה, שהרי גם בני גרשון הורמו (נשוא ... גם הם) מעל אחיהם בני שבט לוי, אף שעבודתם הייתה עבודה פשוטה של סבלות (לעבוד ולמשא; כד).

ה,יח: וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה: ראוי לאישה שתלך עם שיער ארוך ואסוף, שהרי במהלך טקס בדיקת הסוטה הכהן פורע את ראשה, דבר שלא ניתן להיעשות אם שְֹערָהּ קצר או מפוזר.

ו,כד: יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ: ראוי להסתמך על ה' בלבד בברכות שבין אדם לחברו, ולא ליחס את כשרון הברכה למברך. הכהנים מוזהרים לברך את העם אך ורק בחסות ה' (יברכך ה', יאר ה', ישא ה', וישם לך; וכן 'ואני אברכם'; כז), ולא מכוח עצמם.

בהעלותך

ח,ז: וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל-כָּל-בְּשָׂרָם: ראוי לגלח את כל שיער הגוף כדי להיות בטהרה, וכן יש לכבס הבגדים כדי להשלים את שלב ההיטהרות (וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ). מכאן שזָקָן – מפריע לטהרה.

ט,ח: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם: אין בושה בכך שאדם שואל מה שאינו יודע. משה מודה שאינו יודע את התשובה לשאלה שנשאל, ומבקש לשאול את ה' בטרם יענה תשובה לשואלים.

ט,יד: חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: ראוי לחייב כל מי שגר בקביעות (גר ואזרח הארץ) בארץ ישראל, לקבל עליו את חוק התורה, לפחות בדיני הפסח, כפי שמקבלים עליהם בני ישראל היהודים.

י,כט: לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ: ראוי לכבד את החותן.

יא,יא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ: מותר לשאול את ה' שאלות, אף אם הן נשמעות כטרוניה, ובלבד שהשאלה תִּשָּׁאֵל מתוך כבוד לה' (לעבדך).

יא,כט: וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים: ראוי לכל אדם המאמין בה' להיות נביא. נביא הוא אדם שמדבר דברים שקבל בהשראת ה', לאחר שה' אצל (הניח) עליו מרוחו (" ... ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ..."; פסוק כ"ה).

שלח

יג,ב: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו: רצוי לשתף את כל הקשורים להחלטה, בבירור הנושא וההחלטה. ה' מצווה את משה לקחת נציג מכל שבט, כי ההחלטה קשורה בכל השבטים. הנציג צריך להיות בדרג גבוה (כל נשיא בהם) כדי שההחלטה תהיה מקובלת גם על כל השבט.

יד,ח: אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת: ה' כל יכול, ומה שיחפוץ בו – יעשה.

יד,מא: לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח: לא ראוי לעבור על ציווי ה', וגם לא יצליח ביד העובר.

קורח

טז,ד: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו: ראוי להתאפק מלענות, ולהגיב בענווה (ויפול על פניו), על התקפה אישית מתלהמת.

טז,י: וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה (?): יש להסתפק במה שנתן לך ה', ולא לרצות מעבר לכך.

יח,כא: חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים: ראוי לתת שכר על עבודה שנעשית, ומכאן ניתן להבין שלא ראוי לתת שכר אם עבודה אינה נעשית. הערה: כיוון שהיום אין עבודת לוויים בבית המקדש, נראה לי שלא ראוי לתת מעשרות (הניתנות כאמור 'חלף עבודתם'), ומכאן גם שאין להפריש מעשרות.

 

חוקת

כ,כא: וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו: ראוי שלא להסתכסך עם עמיתיך, המוכנים להתעמת אתך, ולא לתקוף אותם, אלא רצוי להתנתק מהם (ויט ישראל).

כ,כו: וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ: ראוי למנות מנהיג יורש, עוד בחייך (וילבש אותם את אלעזר בנו, וימת; פסוק כ"ח).

בלק

כב,ח: וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי: ראוי לשמוע לדבר ה', ולעשות בדיוק כפי שצֻוֵויתָ.

כג,י: וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ: אין לחשוש מלומר את דבר ה', אף אם לא יערבו לאזני השומעים.

כד,יד: לְכָה, אִיעָצְךָ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ: לא ראוי לעצור ולכבוש נבואה שקבלת מאת ה', אלא יש לפרסמה ברבים. בלעם לא נתבקש להגיד נבואות שלא על עם ישראל, אך רצה לשחרר את הנבואות ולא לכבשן.

פינחס

כה,יז-יח: צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם: ראוי לצרור (לשנוא) ולהכות את מי שצורר אותך.

כז,ה: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה: ראוי לעשות הכל, אפילו לשאול את ה', כאשר הדבר עשוי לחתוך גורל של אחרים. משה למעשה הודה שאינו יודע כיצד לפתור את השאלה שנשאל, ושאל את ה'.

כז,טז: יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה: ראוי למנהיג לדאוג למחליפו בהנהגה, בטרם מותו.

ל,א: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה: ראוי למסור את דבר ה' בשלמות.