Rubin Mass has 85 years of experience: qualitative and valuable publishing, since 1927 (Berlin) – and as from 1933 in Jerusalem

פרשנות אונקלוס – פרשת בראשית

 

מבוא

ידוע שתרגום הוא גם פירוש. אונקלוס שוזר בתרגומו פרשנויות רבות לפשט התורה. אני משתדל למצוא את המקומות המשמעותיים ביותר עבורי, בהם אונקלוס משנה את התרגום המילוי הפשוט לפרשנות. אני נעזר רבות בחומש "אורך ימים", ובו חיבורו של עמיתי וידידי, הרב יוסף שלום הלוי וינפלד שליט"א, פירוש המכונה "הבנת אונקלוס", ובו מובא תרגום לתרגומו של אונקלוס במקומות בהם יש חידוש לעומת הפשט. בפירושי יש הדגשה לחלק הפסוק אותו אני מצטט מתרגום אונקלוס.

אונקלוס הגר, שפירוש שמו ביוונית: המבשר, היה בן אצולה משפחת קיסרי רומאהתגייר במאה ה-1היה תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושעונחשב לאחד מן התנאים.לפי המסורת היהודית חיבר אתתרגום אונקלוס" שהוא התרגום הארמי העתיק והמוסמך לתורה .התרגום נועד להביא את התורה לשפתם המדוברת של היהודים בתפוצות הגולה. (מתוך ויקיפדיה).

 

פרשת בראשית

בראשית א,ב: וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ: אונקלוס: צדיא וריקניא. תרגום התרגום (=תה"ת): שוממה וריקה. מקובל לחשוב שתוהו ובוהו זה אי סדר.

א,יד: וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים: אונקלוס: ומימני בהון יומין. תה"ת: ולמנות בהם ימים. השמש והירח נועדו לאפשר קיומו של לוח שנה ומניית ימים ושנים.

ב,א: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ: אונקלוס: ואשתכללו. תה"ת: והושלמו והשתכללו. לא רק כלו והסתימו, אלא גם השתכללו בעקבות היום השביעי – השבת.

ב,ז: וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה: אונקלוס: לרוח ממללא. תה"ת: לרוח מדברת. נפש האדם מיוחדת מנפש בעלי החיים, בכך שהיא מאפשרת לאדם דיבור.

ו,ג: לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: אונקלוס: ארכא יהיבת להון מאה ועשרין שנין, אם יתובון. תה"ת: המתנה ניתנה להם (לדור הרע), אם ישובון. ברכת "עד 120" אינה ברכת אורך ימים, אלא להיפך, קיצור ימים מחיי אדם רגילים באותם זמנים של כמעט 1000 שנה לאדם, רק ל 120 שנה, לבחון אם ישוב בפרק זמן זה מדרכו הרעה.

 

 נוח

בראשית ז,טז:  וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ: אונקלוס: ואגן: תה"ת: והגן. הכוונה שה' לא סגר את פתח התיבה מחוץ לה, אלא הגן על התיבה מבחוץ, שאם ה' היה סוגר, איך יכול היה נוח לפתוח אותה בעצמו: וַיָּסַר נֹחַ, אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה (ח,יג).

 

ח,יא: וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ: אונקלוס: תביר נחית בפומה. תה"ת: שבור, כרות, מונח בפיה. אולי ניתן להבין שאם העלה שבור, משמע הוא טרי, ולא עלה ישן מלפני המבול.

 

ח,כא: וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ: אונקלוס: וקביך ה' ברעווא ית קורבנה. תה"ת: וקיבל ה' ברצון את קורבנו. הרחה פירושה הסכמה וקבלה, כי היא אינה יכולה להיעשות בכפייה, אלא דורשת הסכמת המריח לשאוף אליו את הריח.

 

ט,ו: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: אונקלוס: בסהדין על מימר דיניא. תה"ת: בעדים לפי אמירת פסק הדיינים. אונקלוס מתרגם לפי חז"ל.

 

ט,יב: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: אונקלוס: בין מימרי. תה"ת: בין דיבורי. הכוונה להרחיק מה' הגשמה של יחסים קרובים וחבריים עם האדם.

 

ט,כז: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם: אונקלוס: וישרי שכינתֵהּ. תה"ת: וישכן שכינתו. ה' לא ישכון באהלי שם כמו בבית מקדש, אלא ישכן שם את שכינתו.

 

לך לך

בראשית יב,ה:  וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן: אונקלוס: דשעבידו לאוריתא: תה"ת: ששעבדו אותם לתורה. אונקלוס כמו רש"י מסתמכים על המדרש "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים" (בראשית רבה לט,יד), אלא שאונקלוס מוסיף מימד של פשט "שיעבדו", כמו עבדים שאדם צובר כרכוש.

 

יג,ט: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: אונקלוס: אם את לציפונא ואנא לדרומא. תה"ת: אם אתה לצפון אני לדרום, ואם אתה לדרום אני לצפון. ניתן להבין שאונקלוס מבאר לנו שאברם ולוט עמדו על הר גבוה (אולי הר בעל חצור או הר כביר) ופניהם למזרח, כך שימין זה דרום, ושמאל זה צפון. יש גם הסבר אחר האומר שאברם ביקש את לוט לבחור בין צפון לדרום, רק לא למזרח, לסדום. לוט דווקא בחר בככר הירדן ובסדום: וְלוֹט, יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, וַיֶּאֱהַל, עַד-סְדֹם (יב,יב). אונקלוס עקבי עם תרגומו זה, והוא מתרגם את הפסוק וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק (יד,טו) : שמאל – ציפונא. כנראה גם שם אברם הגיע לחובה (חומס) מצד מזרח לדמשק.

 

יד,ג: כָּל-אֵלֶּה, חָבְרוּ, אֶל-עֵמֶק, הַשִּׂדִּים, הוּא, יָם הַמֶּלַח: אונקלוס: הוא אתר ימא דמלחא. תה"ת: הוא מקום ים המלח. ניתן ללמוד מכך שבזמן זה ים המלח טרם נוצר, והעמק היה במקום בו נוצר ים המלח, ולהבנתי זה קרה בעת הפיכת סדום ועמורה, ומה שמכונה "השבר הסורי-אפריקאי".

 

טז,ה: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ: אונקלוס: דין לי עלך. תה"ת: טענה יש לי עליך. נראה שאונקלוס מנסה להכהות את לשון התבטאותה של שרי, ומעדן אותה ל"מחלוקת" וטענה.

 

 וירא

בראשית יח,כה: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע: אונקלוס: קושטא אנון דינך מלעבד: תה"ת: אמיתיים המה משפטיך מלעשות. אונקלוס מעדן את לשונו של אברהם ומורה על הערצת אברהם לה'.

 

יט,ב: וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם: אונקלוס: בבעו כען. תה"ת: בבקשה כעת. לוט יודע שמסוכן להיות מחוץ לביתו, ולכן לא רק מבקש שיסורו אל ביתו, אלא גם מפציר שזה יהיה מיד.

 

כ,טז: הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ--הִנֵּה הוּא-לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם, לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ: אונקלוס: כסות דיקר עיינין. תה"ת: כסות של כבוד למראה עיני כולם. התשלום של אבימלך לאברהם הוא לכבוד שרה, בפומבי, לבטא את צערו העמוק של אבימלך על מעשיו.

 

כא,כג: אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי: אונקלוס: ובברי ובבר ברי. תה"ת: ובבני ובבן בני. אפשר היה להבין 'אפילו לניני' כפשוטו, אך אונקלוס מבהיר שהכוונה לבן. אולי נבין שכמו 'בני בנים הרי הם כבנים', כך גם נינים הרי הם כבנים.

 

כב,ב: וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה: אונקלוס: פולחנא. תה"ת: עבודת הקורבנות. רש"י מבאר שאונקלוס התכוון למקום בו יש מור לעבודת הקטורת.

 

כב,יד: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה: אונקלוס: ואמר קדם ה', הכא יהון פלחן דריא. תה"ת: ואמר לפני ה' כאן יעבדו הדורות. רש"י מבאר שאונקלוס התכוון למקום בו ה' יבחר להשרות את שכינתו ולהקריב כאן קרבנות.

 

חיי שרה

בראשית כג,יג: אַךְ אִם-אַתָּה לוּ, שְׁמָעֵנִי: אונקלוס: עבד לי טיבו קבל מני: תה"ת: תעשה לי חסד ותסכים לקבל ממני. אונקלוס מבין "שמיעה" כהסכמה.

 

כד,י: וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם--אֶל-עִיר נָחוֹר: אונקלוס: די על פרת. תה"ת: אשר נמצאת על נהר פרת. אונקלוס מבהיר שהעיר על נהר פרת. רש"י "בין שתי נהרות יושבת".

 

כד,כא: וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ: אונקלוס: שהי בה מסתכל. תה"ת: שוהה ממתין ומתבונן בנעשה. אונקלוס מבהיר ש"משתאה" אינו רק "מתפעל ומתרשם" אלא מתבונן.

 

כה,יא: וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי: אונקלוס: דמלאך קיימא אתחזי עליה. תה"ת: שמלאך קיים נראה עליה. אונקלוס מבאר שיצחק היה איש אלוהי, ונפגש עם מלאך חי.

 

תולדות

בראשית כה,כח: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו: אונקלוס: ארי מצידה הוה אכיל. תה"ת: כי מהציד שהביא הוא היה אוכל. אונקלוס מבין 'בפיו' – של יצחק (כמו רש"י).

 

כה,לא: וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב:  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי: אונקלוס: כיום דלהן. תה"ת: כיום הברור (כמו שמש בצהרים). אונקלוס מבהיר שיעקב ביקש ראייה ברורה שהבכורה אכן שלו.

 

כו,יג: וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים: אונקלוס: על חד מאה בדשערוהי. תה"ת: פי מאה ממה ששיערוה (שתצמיח). אונקלוס מבהיר שמדובר על כמות תפוקה, לא איכות.

 

כו,כח: תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ: אונקלוס: מומתא דהווה בין אבהתנא. תה"ת: ההשבעה שהייתה בין אבותינו. אונקלוס מבאר שאבימלך מסתמך על הסכמיו עם אברהם.

 

כז,יג: עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי: אונקלוס: עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לווטיא עלך ברי. תה"ת: עלי נאמר בנבואה שלא יבואו קללות עליך בני. אונקלוס מבאר שרבקה מסתמכת על נבואה ולא סתם מסתכנת. הנבואה לרבקה ניכרת גם במילה 'לה' בפסוק: וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (כה,כג). מכאן הבינה רבקה שיעקב לא יינזק, ולקחה על עצמה את הקללה, שהרי ידעה שלא תבוא.

 

כז,מ: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ: אונקלוס: כד יעברון בנוהי על פתגמי אוריתא. תה"ת: כאשר יעברו בניו על דברי התורה. אונקלוס מבאר שעם ישראל ינוצח (ופרקת עולו) רק אם לא יקיים את התורה (תריד).

 

ויצא

בראשית כח,יז: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: אונקלוס: לית דין אתר הדיוט. תה"ת: אין זה מקום רגיל ופשוט. אונקלוס מבין שהמקום 'נורא' כלומר לא רגיל.

 

כח,כב: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים: אונקלוס: תהי די אהי פלח עליה קדם ה'. תה"ת: תהיה מקום שאהיה עובד עליה לפני ה'. אונקלוס מבהיר שיעקב נשבע שבמקום הזה יעבוד את ה', לא דווקא על האבן הזאת.

 

כט,כז: מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת: אונקלוס: שבועתא דדא. תה"ת: השבוע של זאת. אונקלוס מבין שלא ניתן לפרש סתם שבוע – שבעה ימים, שהרי 'שבוע' לשון זכר, וייחס את ה'זאת' לרחל, השבוע של רחל, כפי המשך הפסוק: וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת.

 

כט,לא: וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ: אונקלוס: ויהב לה עידוי. תה"ת: ונתן לה הריון. אונקלוס גלה שה' הוא הנותן הריון או עקרות, על ידי פתיחה וסגירה של הרחם. כך גם מתרגם אונקלוס בהמשך על הריונה של רחל: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ (ל,כב), ויהב לה עידוי.

 

ל,ג: הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי: אונקלוס: ואנא ארבי. תה"ת: ואני אגדל. אונקלוס מבין שלאה מתחייבת לגדל ולטרוח בגידולו של הילד, ובכך ייחשב שילד שלה.

 

ל,כז: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ: אונקלוס: נסיתי. תה"ת: בדקתי וניסיתי. אונקלוס מבאר את המילה 'נחשתי', כבדיקה ולא סתם ניחוש באוויר.

 

לא,יט: וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ: אונקלוס: ונסיבת. תה"ת: ותקח. אונקלוס נותן משמעויות שונות לפועל 'גנב'. אצל רחל זה 'לקחה', אצל יעקב זה 'כיסוי' – הסתרה: וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי (כו), ותגנוב – אונקלוס: וכסית מני, וכן "למה גנבת את אלוהי (ל), גנבתא – כסית.

 

וישלח

בראשית לב,יא: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת: אונקלוס: זעירן זכותי. תה"ת: מעטות זכויותי. אונקלוס מפרש שיעקב חושב שלא מגיע לו כי אין לו מספיק זכויות, לא מענווה דווקא.

 

בראשית לב,כא: כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי: אונקלוס: יסב אפי. תה"ת: יכבוש כעסו ויסביר לי פנים. אונקלוס מפרש שיעקב מקווה שעשו יכבוש כעסו, אף אם לא יסלח.

 

בראשית לג,ה: הַיְלָדִים, אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ: אונקלוס: חס. תה"ת: חמל. אונקלוס מפרש שיעקב מספר לעשיו שה' חמל עליו ונתן, לא שהעניק לו בשפע (חנן).

 

בראשית לג,י: כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים--וַתִּרְצֵנִי: אונקלוס: רברביא. תה"ת: הגדולים. אונקלוס מפרש שיעקב אינו מכנה את עשו 'אלוהים', אלא גדול ונכבד.

 

בראשית לג,יז: וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת: אונקלוס: סֻכֹּת: מטלן. סֻכּוֹת: סוכות. זכותי. תה"ת: צל; סוכות. אונקלוס מפרש שהמקום נקרא על שם סוכות הצל שהקים יעקב לצאן, והמקום נקרא סוכות, לא מטלן, משמע שיעקב דיבר את לשון הקודש.

 

בראשית לד,לא: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ: אונקלוס: הכנפקת ברא. תה"ת: האם כמו יצאנית – יוצאת חוץ. אונקלוס מפרש זונה – יוצאת מחוץ לבית.

 

וישב

בראשית לז,ב: וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם: אונקלוס: מרבי. תה"ת: גדל. אונקלוס מפרש שיוסף מלכתחילה גדל עם בני השפחות ומצביע בזה על המתח בינו לבין בני לאה,  לכן רש"י מפרש אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם, "בני לאה היה מגיד לאביו".

 

בראשית לז,ד: וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: אונקלוס: ולא צבן למללא. תה"ת: לא רצו לדבר עמו. מכאן ראייה ש"לא יכול" הוא "בן דוד" של "לא רוצה".

 

בראשית לח,ב: וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ: אונקלוס: תגרא. תה"ת: סוחר. אונקלוס מבין שבני יעקב לא יתחתנו עם העם הכנעני, לכן מוכרח לפרש (נגד הפשט) ששוע לא היה מהעם הכנעני, אלא סחר עם הכנענים. מעניין מאיזה עם שוע, ומי היו נשות בני יעקב האחרים.

 

בראשית לח,יד: וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם: אונקלוס: ואִתַּקָנַת. תה"ת: והתקשטה, התקינה עצמה. אונקלוס מפרש לא כרש"י, שכסתה פניה שלא יכירוה, אלא דווקא התקשטה שתיראה יפה.

 

בראשית לט,יא: וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ: אונקלוס: למבדק בכתבי חשבניה. תה"ת: לבדוק בכתבי חשבונותיו. אונקלוס מפרש מה הייתה עבודתו של יוסף, פיננסים...

 

בראשית לט,כא: וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ: אונקלוס: ונְגַד. תה"ת: ומשך. אונקלוס למדנו כלל גדול, כיצד לקבל את חסד ה' ולזכות בחן, על ידי פעולה אקטיבית של משיכה, לא רק לחכות למעשי ה' מלמעלה למטה, אלא גם מלמטה למעלה, משיכה.

 

מקץ

בראשית מא,ב: עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאֹת בָּשָׂר: אונקלוס: ופטימן. תה"ת: מפוטמות. אונקלוס מפרש שפיטום הוא בריאות.

 

בראשית מא,לד: וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ; וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע: אונקלוס: ויזרז. תה"ת: וישקוד בזריזות (ובחריצות שיאצרו את היבולים). מכאן שחשוב לעשות דברים בזריזות, כמו פעולות צבא, לחמש בתחמושת.

 

בראשית מא,מג: וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ: אונקלוס: ואכריזו קדומוהי דין אבא למלכא. תה"ת: והכריזו לפניו זה האב והיועץ והמדריך למלך. אונקלוס מלמדנו שתפקיד אב הוא להדריך ולייעץ לבנו.

 

בראשית מב,ז: וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת: אונקלוס: וחשיב מה דמליל להון. תה"ת: וחשב איך שידבר אליהם. אונקלוס מפרש 'התנכר' – תכנן איך לעשות.

 

בראשית מג,טז: כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם: אונקלוס: בשירותא. תה"ת: בסעודה הראשונה, לבצוע פת ולהתחיל בסעודה. נראה שהסעודה בצהרים הייתה טקס עוצמתי, המצריך שירות. גם בפסוק כ"ה מפרש אונקלוס צהרים – שירותא: וַיָּכִינוּ, אֶת-הַמִּנְחָה, עַד-בּוֹא יוֹסֵף, בַּצָּהֳרָיִם.

 

בראשית מג,לא: וַיִּרְחַץ פָּנָיו, וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק: אונקלוס: ואיתחסין. תה"ת: והתחזק (והבליג). אונקלוס למדנו כלל גדול, שאיפוק והבלגה – זה עוצמה וחוזק.

 

ויגש

בראשית מד,כח: וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף: אונקלוס: מקטל קטיל. תה"ת: הרוג נהרג. אונקלוס מבין שיעקב לא ראה בנבואה רק טריפת בנו על ידי חיה, אלא כל הרג שהוא, שהרי באמת לא נטרף על ידי חיה.

 

בראשית מה,יב: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת, וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין:  כִּי-פִי, הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם: אונקלוס: ארי בלישנכון אנא ממלל. תה"ת: הרי בשפה שלכם (לשון הקודש) אני מדבר. אונקלוס מפרט איך יוסף שכנע את האחים, שהרי לשון הקודש לא הייתה ידועה בקרב העמים.

 

בראשית מו,כח: וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה: אונקלוס: לפנאה. תה"ת: לפנות (להכין את הדרך לפניו). אונקלוס מלמדנו שהדרך לא הייתה סלולה מספיק, ויהודה הלך לפני כולם, להכין את הדרך.

 

בראשית מו,ל: אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ: אונקלוס: אילו אנא מיית זמנא הדא – מנחם אנא. תה"ת: אילו הייתי מת בשעה זו – מנוחם אני. אונקלוס מפרש שיעקב לא התכוון למות עתה (אמותה הפעם), אלא גם אם אמות עתה – אני מוכן לזה ואני מנוחם, בניגוד לבשורה הרעה שקיבל על יוסף – ואז מאן להתנחם.

 

בראשית מז,יז: וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם: אונקלוס: וזנינון. תה"ת: וכלכלם – זן אותם. נראה שניתן לנהל את העולם ולכלכלו על ידי הבטחת מזון.

 

ויחי

בראשית מח,יד: וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר: אונקלוס: אחכימנון. תה"ת: השכילם, החכים אותם. אונקלוס מבין שיעקב מוסר כאן מסר ליוסף ולבניו, הוא מחכים אותם לנהוג באחווה זה כלפי זה, אף אם אחד גדול מחברו, לא הגיל קובע זאת.

 בראשית מח,כב: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: אונקלוס: בצלותי ובבעותי. תה"ת: בתפילתי ובקשתי. אונקלוס מבין שמלחמתו בעשו המשול לאמורי, התרחשה בתפילה ובקשה מה', ולא דווקא בחרב וקשת.

 בראשית מט,ה: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם: אונקלוס: אחין גברין גיברין. תה"ת: אחים אנשים גיבורים אונקלוס מלמדנו שלמעשה יעקב העריך את מעשיהם של בניו הגיבורים, אף שלא הסכים עמם מלכתחילה: "בסודם אל תבוא נפשי", אלא בעצמם החליטו על כך "כי באפם הרגו איש".

 בראשית מט,ח: יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ: אונקלוס: את אודית ולא בהיתתא, בך יודון אחיך. תה"ת: אתה הודית ולא התביישת, (ולכן) לך יודו (יסכימו למלכותך) אחיך. אונקלוס מסין שהודאה בטעות ובחטא היא כבוד ומנהיגות.

 בראשית מט,מה: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם: אונקלוס: ברכתא דאבוך ודאמך. תה"ת: הברכות של אביך ואמך. אונקלוס מדמה את השדיים לאבא, ואולי ניתן להבין מכאן מדוע ה' ברא פטמות גם לגבר, להבין כי תפקיד הגבר הוא לזון ולפרנס את ילדיו מלידתם, וההנקה עצמה תהיה על ידי האם, כאחת מתפקידי האישה בהנהגת הבית (הבישולים, שהניקיון וכו').

 

שמות

שמות א,יט: כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ: אונקלוס: חכימן. תה"ת: חכמות. להבנתי אונקלוס מבין שהעבריות התחכמו לנוגשים המצרים, ולכן הזדרזו ללדת לפני שתבאנה המיילדות, המחויבות בדיווח למצרים.

 

שמות ב,יד: וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם: אונקלוס: בפלחנהון. תה"ת: בעבודתם. אונקלוס מבין שעבודה זה סבל, כמו שנאמר על יששכר: וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד. אונקלוס עקבי בתרגומו זה לכל אורך הפרשה, כגון לְכוּ, לְסִבְלֹתֵיכֶם (ה,ד) – אזילו לפלחנכון.

 

שמות ב,כג-כד: וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם: אונקלוס: קבלתהון. תה"ת: צעקתם או תלונתם. אונקלוס מתרגם כך גם למילה שַׁוְעָתָם וגם נַאֲקָתָם, והוא מבין שתלונה היוצאת מקרב הלב, מתוך נאקה, היא אמיתית ופועלת את פעולתה - וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים.

 

שמות ד,י: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי: אונקלוס: יקיר ממלל ועמיק לישן. תה"ת: כבד דיבור ועמוק לשון. אונקלוס מבין שמשה טוען, שאמנם דיבורו עמוק – בשם ה' - אך דיבורו כבד ועלול שלא להתקבל על ידי שומעיו.

 

שמות ה,ח: וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם: אונקלוס: סכוֹם. תה"ת: כמות (המכסה היומית). וכן בהמשך: וְתֹכֶן לְבֵנִים, תִּתֵּנוּ  (ה,יח), אונקלוס מתרגם 'סכוֹם'. אונקלוס מבין שמתכונת הוא משורש תכ"ן, שפירושו כמות מוגדרת, כפי תוכן של ספר, המגדיר את כמות התכנים בספר.

 

וארא

שמות ז,א: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: אונקלוס: רב; מתורגמנך. תה"ת: שר ואדון; מליצך – מוסר ונעביר דבריך. אונקלוס מפרש שה' מרגיע את משה לאחר טען לפניו בפסוק הקודם: הֵן אֲנִי, עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְאֵיךְ, יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה. משה ישתרר על פרעה ואל לו לחשוש ממנו, כי הוא יהיה לו כעין שר ואדון, ואילו אהרן ימסור במדויק את דבריו, לא כצופה עתידות (נביא בלשוננו), אלא כשליח ה' נאמן.

 

שמות ז,ד: וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם: אונקלוס: מחת גבורתי. תה"ת: מכת גבורתי. אונקלוס עונה לשאלה, כיצד לה' יש יד (ובהמשך 'אצבע אלוהים': וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא; ח,טו), ומבהיר שאין הכוונה ליד או לאצבע ממש, אלא לפעולת היד והאצבע. כאן: היד מכה בגבורה, וב'אצבע אלוהים' אונקלוס מתרגם: מחא מן קדם ה', ותרגומו מכה מאת ה'.

 

שמות ז,יא: וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם: אונקלוס: ולחרשיא; חרשי. תה"ת: מכשפים; חרטומים. אונקלוס מתרגם את מכשפים וחרטומים באותה מילה, חרשיא, כלומר אין הבדל בים החרטומים הם למעשה סוג של מכשפים.

 

שמות ט,טו: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, עַל-דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים: אונקלוס: צלי. תה"ת: התפלל. אונקלוס מלמדנו מהי תפילה מעומק הלב, בצעקה.

 

שמות ט,טו: וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ: אונקלוס: במותא. תה"ת: במכת מוות. אונקלוס אינו רואה במכה סתם מוות. גם בציווי המכה: הִנֵּה יַד-יְהוָה הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן--דֶּבֶר, כָּבֵד מְאֹד (ט,ג), אונקלוס מתרגם את המילה 'דבר' כ"מוות". אין הסבר מהי סיבת המוות.

 

בא

שמות י,כא: וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ: אונקלוס: בתר דיעדי קבל ליליא. תה"ת: לאחר שתסור לנוכח הלילה. אונקלוס מתרגם ימש – ימוש, יזוז. כלומר לאחר שיָמוּש חושך הלילה – יישאר חושך, ולא שלמדנו – ימשש מרוב עובי החושך.

 

שמות י,כו: לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה--כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח: אונקלוס: מִדַעַם. תה"ת: מאומה, כלום. אונקלוס מבין שפרסה זה סמל לדבר הכי קטן, אפילו פרסה.

 

שמות יב,יב: וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים: אונקלוס: טעוַת. תה"ת: טעוּת. אונקלוס מתרגם שאלוהי מצרים הם טעות ושיבוש.

 

שמות יב,יט: בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: אונקלוס: וביציבא. תה"ת: ובאזרח יציב וקבוע במדינתו.

 

שמות יב,כז: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא: אונקלוס: דַבַח חַיַס. תה"ת: זבח חמלה, חיסה. אונקלוס מבין שמטרת הזבח היא לחוס על עם ישראל, כך שה' יפסח על בתי ישראל במכת הבכורות.

 

שמות יג,טז: וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: אונקלוס: לאָת; ולתפילין. תה"ת: אות; תפילין. אונקלוס מבין שתפילין של יד היא אות, ושל ראש – היא תפילין. מעניין מאיפה הגיע שם 'תפילין' גם לאות היד, או מדוע אונקלוס מייחס שם 'תפילין' רק ל'טוטפות'.

 

בשלח

 

שמות יג,יז: פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: אונקלוס: יזוּעוּן. תה"ת: יחרדו. אונקלוס מבין שאם העם יראה מלחמה – הוא יפחד עד כדי כך שיתחרט וישוב למצרים.

 

שמות יג,כא: וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ: אונקלוס: מְדַבַּר. תה"ת: נוהג. אונקלוס מבין שה' מוליך ומנהיג את העם בדרכו, לאו דווקא הולך בפועל. והדבר חוזר על עצמו בפסוק: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם (יד,יט). הַהֹלֵךְ מתרגם אונקלוס דִמְדַבַּר, ואילו וַיֵּלֶךְ מתרגם אונקלוס כפשוטו וַאתָא.  

 

שמות טו,א: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: אונקלוס: אתגאי על גַוּתָנַיא. תה"ת: התגאה על הגאים. אונקלוס מפרש את גדולת ה', כגדול מכל אלה שחושבים עצמם לגדולים. ומהי גאוות ה' על הגאים? סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, וכן שוב בשירת מרים: וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (טו,כא). אונקלוס מפרש וגאותא דיליה היא סוסיא ורָכְבֵהּ רמא בימא,  כלומר גבורתו היא לזרוק לים גם את הסוס וגם את רוכבו, ולא רק אחד מהם.

 

שמות טו,יא: מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה: אונקלוס: לית בר מנך דאת הוא אלהא. תה"ת: אין מלבדך, שאתה הוא האלוהים. לפי אונקלוס אין כאן שאלה, מי כמוך, אלא, הודעה נחרצת, אין כמוך.

 

שמות יז,יב: וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: אונקלוס: פריסן בצְלוֹ. תה"ת: פרושות בתפילה. אונקלוס מבין שתפילה אמיתית בהשתתפות הגוף (ידים פרושות), באה מתוך אמונה בה' המסוגל להיענות לתפילה ולהושיע.