Rubin Mass has 85 years of experience: qualitative and valuable publishing, since 1927 (Berlin) – and as from 1933 in Jerusalem

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם

מבט עכשווי על התורה שבכתב המביא למסקנה כי אין עוד מלבד ה'

 

על סמך הפסוק:

 וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת:  אֵין, עוֹד  (דברים ד,לט)

 

 

מאת

אורן ירון מס (אי"ם)

 

הוצאת המחבר

התחלת הכתיבה: תשרי תשפ"א

 

הערות מקדימות

1.      שם הביאור נבחר על פי הפסוק וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת:  אֵין, עוֹד  (דברים ד,לט).

2.      להבנתיחובה עלינו להתבונן בתורה שבכתב מכל זווית אפשריתכדי לנסות להבין ממנה מהם הרעיונות הנכונים לחיים ועל החייםוזאת תוך שימוש בהיגיון של כל אחד מאתנוהיגיון שניתן לנו בצלם אלוהים שבו נבראנומבלי להסתמך על פרשנות של אחריםאין זה אומר שאין ללמוד את פרשנותם של אחריםאדרבה ואדרבהאך אין לבטל את ההיגיון שניתן לנו ואת היכולת לחדש ולהתפתח בלימוד עצמי.

 

3.      כל הנכתב הנו על דעת אי"ם ובהגיונו בלבדללא הסתמכות על פרשנים כלשהם.

 

4.      הנכתב אינו לשם הוראת הלכה למעשהאלא רק לשם הבנת התורה ברוח: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאתאֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָוְלֹא רְחֹקָה הִוא.  לֹא בַשָּׁמַיִםהִוא:  לֵאמֹרמִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּוְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּוְנַעֲשֶׂנָּה.  וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּםהִוא:  לֵאמֹרמִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּוְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּוְנַעֲשֶׂנָּה.  כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָרמְאֹדבְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָלַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל,יא-יד).

 

   ©

כל הזכויות שמורות לאורן ירון מַס, החל מאסרו חג שמיני עצרת תשפ"א

All rights reserved to Oren Yaron Mass, 2020

050-4592010

rmass@barak.net.il

 

 

Printed in Israel

 


מבוא ל"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם"

בבואי לכתוב את החיבור "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם" עומדת לנגד עיניי התורה, תורת משה, המכונה "התורה שבכתב", כספר שמאפשר לכל אדם להגות ולהבין ממנו מה נכון לחיים, מהם התהליכים שה' מעביר את בני האדם ומהי מגמת ה' ביוצרו את האדם. 

 

מהלכים רבים שאדם חווה בחייו נראים לו לא מובנים ואולי גם לא מוצדקים. רק לאחר מכן הוא מבין מדוע הוא חווה אותם, והכל לטובה. זוהי 'אצבע אלוהים' שרק לאחר זמן ניתן לו להבינה, כלומר 'וידעת היום' מה שלא יכול היה להיות מובן "אתמול" (כלומר, בעת ההתרחשות), ואילו היום האדם משבח את ה' על כך.

אין בכוונת חיבור זה לחייב אף אדם לנהוג לפיו "הלכה למעשה", אלא הכוונה היא אך ורק להציג כיצד אני מבין בהגיונִי שלי את הדרך בה ה' מלמד אותנו להבין שאין עוד אלוהים מלבדו, מאז ולעולם.

הבנתי במהלך חיי כי התורה מבטאת את תְּכָנֶיהָ במדויק ובצורה ברורה ביותר, לכל אדם, כל אחד לפי תפיסתו ויכולת הבנתו, בהתאם ל'צלם אלוהים' שזכה לו. בנוסף להוראות המעשיות ('המצוות') שעל האדם לבצע, יש הדרכות והמלצות לחיים, המלצות לעשייה והמלצות לחשיבה, המתאימות לקהלים רבים בעם, אך אינן מחייבות כל אדם. חיבור זה בא לבטא את מחשבותיי, מהם הרעיונות הראויים, על פי הבנתי מן התורה הכתובה בלבד, ללא כל השפעה (עד כמה שאני מסוגל) של ספרים אחרים, חשובים ככל שיהיו. כאילו אני נמצא במצב של התבודדות עם התורה.

כולי תקווה שהבנתי נכון את התורה, ושאיני פוגע באדם כלשהו. הנני מודה לבורא עולם שהִנחני לחשוב מחשבות משלי, כפי הצלם שבי.

כן אני מודה לאשתי גדית שאפשרה לי להתרכז במחשבותיי ולכבדן, אף אם הן שונות ממחשבותיה.

אורן ירון מַס (אי"ם),

(התחלת הכתיבה באסרו חג שמיני עצרת תשפ"א)

בראשית

 

בראשית א,א: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים: רק ה' יכול לכתוב או להכתיב בתורה את תולדות בריאת העולם, כי רק הוא לבדו היה נוכח בה. תיאור הבריאה לא מותיר ספק שאין אלוה אחר המסוגל לברוא עולם, וכי תורת האבולוציה של דרווין אינה אפשרית, אלא ה' מכוון את תהליכי הבריאה של כל הבריאה כולה. הקביעה כי וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (ב,ב) חותמת וחוסמת כל אפשרות של התפתחות הבריאה מעבר לבריאה האלוהית של שבעת הימים הראשונים. הערה: זה שהמדע היום מצליח לפתח זנים חדשים של ירקות ופירות – זה במסגרת הבריאה וה' אִפשר פיתוח זה. ה' לא אִפשר פיתוח הנעשה מעצמו. 'וידעת היום' איך נברא העולם גם כאשר אין אדם עֵד לבריאה.

 

ב,יד: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת: הפרת והחידקל יוצאים ממקום אחד, מאגם קבן בתורכיה, ושם כנראה מקומו של עדן. גדולת ה' היא שעד היום המדע לא גילה את מקומו של הגן. וידעת היום מהו מיקומו המשוער של עדן.

 

ג,יא: הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ—אָכָלְתָּ:אין אפשרות להסתיר מה', לא מעשים (אָכָלְתָּ) ולא מחשבות (מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה). 'וידעת היום' שה' יודע עליך הכל – מעשים ומחשבות.

 

ג,כא: וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר—וַיַּלְבִּשֵׁם: העור הוא החומר המשובח ביותר להכנת בגדים, לכן היום בגד מעור הוא יוקרתי. ה' עשה בגד מעור, בלי להרוג בעל חיים, וזאת גדולתו. ה' יכול לייצר עור, אדם יכול רק להשתמש בו, ולכן חייב להרוג בעלי חיים, וזה מותר לו, שהרי ה' מצווה את האדם: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ (א,כח). השליטה (וּרְדוּ) צריכה להיות בצורה שתאפשר לו שימוש חופשי בדגים, בעופות ובכל חיה, כולל הריגתם לצורך הכנת בגד מעור. וידעת היום את חשיבות העור לתעשיה.

 

ד,יב: כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ: עבודה וניידות – הן הקללות הראשיות של עולמנו. אדם היה רוצה שלא לעבוד כדי להתפרנס ולחיות, והיה רוצה לגור במקום קבוע משל עצמו, ולא להיות נייד. קין לא ידע זאת ולא חשש מכך, אלא חשש מזה שיהרגו אותו: וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל-מֹצְאִי, יַהַרְגֵנִי (יג). ה' קלל את קין בדבר שיתברר היום כקללה. 'וידעת היום' מהי קללה.

 

נוח

 

ח,כב: עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ: היום אנו מבינים לשם מה ה' מספר זאת. ראה מאמרי 'קווים, כיוונים, כוונות מאברהם אבינו עד דוד המלך" (אתר 'דעת'), שבפסוק זה טמונה הבטחה לעולם הבא, ומה יהיה אופיו. תקציר: לאחר 'ימי הארץ', כלומר ימי העולם הזה, יבואו ימי 'העולם הבא', בהם לא יהיו יותר קיץ וחורף, כי קו המשווה יהיה במישור אחד עם מישור ציר סיבוב השמש, החיים יחזרו להימשך כאלף שנה כפי שהיה עד נוח, כי לא יהיו מחלות של החלפת העונות. 'וידעת היום' מה מהות עונות השנה ומה תפקידן בקיצור שנות חיי אדם.

 

יא,ח: וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר: אנשי דור הפלגה התכוונו לבנות מגדל גבוה ולגור בו כולם, מחששם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ (ד). ה' לא אפשר זאת ועל ידי כך הבינו את גדולת ה', והבינו כי יש ליישב את הארץ: וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ (ט). 'וידעת היום' מה כוחו של ה' ומה חשיבות תפוצת האדם בתבל.

 

לך לך

 

יב,י: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: ה' מביא רעב על ארץ כנען כדי שאברם יעלה ממצרים ברכוש גדול (וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם ... וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב; יג,א-ב), שלא היה זוכה לו בארץ אילולא הרעב. 'וידעת היום' מה התועלת ברעב.

 

יד,יב: וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ: הליכת לוט לשבי הביאה לברכה לאברם ולהכרה בה': בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (יט). 'וידעת היום' מה טוב בהליכה לשבי.

 

יז,יח: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים:  לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: נראה שאם אברם היה יודע שמאמירה זאת יתברך ישמעאל בשנים-עשר נשיאים (הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, בִּמְאֹד מְאֹד:  שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד, וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל; פסוק כ'), ומזה יתפתח סכסוך בין צאצאי ישמעאל ויצחק, לא היה מבקש 'לו ישמעאל יחיה לפניך', בעיקר אחרי שכבר התבשר על הולדת יצחק (טז-יז). 'וידעת היום' שכל אמירה יש לה השפעה.

 

וירא

יט,ח: אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם: אל לאדם להציע הצעה אסורה כגון הצעתו של לוט להפקיר את בנותיו לידי ההמון שצבא על ביתו. הדברים התגלגלו כך שהוא עצמו שכב עם שתי בנותיו, בגילוי עריות (לג-לו). 'וידעת היום' שאין להציע הצעות שהן מנוגדות לתורה ולאורח החיים המתוקן, שהרי העוול עלול לחזור אליך.

כא,י: וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: גירוש הגר וישמעאל נראה לאברהם כדבר רע מאד (יא), ולאחר מכן הבין כי רק כך תתקיים בו הבטחת ה' לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת (יב,ז), וה' מבהיר זאת בצורה ברורה: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (יב). 'וידעת היום' מה שלא הבנת בעת בקשתה של שרה.

כב,ב: קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק: בעת ציווי ה' את אברהם הדבר נראה בעיני המתבונן כדבר הנורא ביותר, אב יקריב את בנו יחידו. לאחר שהתברר הדבר כניסיון (וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; פסוק א') הובן כי אברהם פעל במדויק, וזכה לברכה: כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם (יז). 'וידעת היום' כי כל ציווי ישיר מאת ה', ככל שייראה הזוי ובלתי מתקבל על הדעת, הוא אמת ונכון לעשותו.

חיי שרה

כג,ח: וּפִגְעוּ-לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר: אברהם התעקש לרכוש דווקא את שדהו של עפרון כחלקת קבר, ולא הסכים לקבור את שרה ב"מבחר קברינו" (ו), כי בעקבות המדידות שערך בארץ כאשר הלך בה לאורכה ולרוחבה (יג,יז) הבין שדווקא שדה עפרון נמצא על הקו הנמתח מעדן דרך הר המוריה באזימות 23.5 מעלות (ראה מאמרי באתר 'דעת': "קווים, כיוונים וכוונות מאברהם אבינו עד דוד המלך"), ובזה התווה את קו הצפון העתידי, או את קו התפילה העתידי בין שמיים לארץ. 'וידעת היום' מדוע התעקש אברהם על רכישת שדה עפרון דווקא. 

 

 תולדות

כה,כב: וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי: שאלתה של רבקה מדוע היא צריכה לסבול, נפתרת עם הבטחת ה': וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (כג) והתגברות יעקב על עשו, הן בענין רכישת הבכורה (לד), השגת ברכת אב (כז,כז), הבריחה לארץ בני קדם (כט,א), החזרה מלבן תוך התחמקות מעשו (לג,יד). 'וידעת היום' מדוע סבלה רבקה בהריונה. המאבק החל בהריון, עשו התגבר ו'רב' על יעקב, ומזה יצא שיעקב גבר.

כו,א: וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם: הרעב נועד להעניק ליצחק עושר רב (וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי-גָדַל מְאֹד; יג), ולפרסם שם ה' (רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה יְהוָה עִמָּךְ ; כח). 'וידעת היום' מדוע ה' הביא רעב בארץ, גם בתקופת יצחק. הכתוב מדגיש מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם, כי גם אברהם יצא מהרעב ברכוש גדול: וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב (יג,ב).

כו,לה: וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה: מורת רוח הורי עשו ממעשיו (נשיאת שתי נשים חיתיות) גרמו לתהליך שונה אצל יצחק ורבקה. יצחק ניסה לברך ולחזק בכך את עשיו ורבקה ניסתה להעצים את יעקב על פני עשו. התוצאה הסופית היא שיעקב התעצם וזכה לברכת יצחק: וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ--לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם (כח,ד). 'וידעת היום' מדוע היה ליצחק ורבקה צער מעשיו. 

ויצא

כט,כה: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי--הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי: אילולי רימה לבן את יעקב לא היו נולדים שמונה משבטי ישראל. מרמאות זאת נבע הכורח שיעקב ישא את אחות אשתו, אף כי אסור לשאת שתי אחיות, כי יעקב נשבע ללבן: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה (יח). מנישואיו לשתי האחיות יצאו שנים-עשר שבטי ישראל. 'וידעת היום' מדוע רימה לבן את יעקב.

ל,א: וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ: מתוך קנאת רחל היא התפללה לה' וה' נענה לה: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ (כב). 'וידעת היום' מדוע רחל הייתה עקרה, כדי לקבל את תפילתה, שלא כל אדם זוכה לכך.

לא,כג: וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים: מרדיפת לבן נבע הסכם הפרדה ושלום בין יעקב ללבן: לֹא-תַעֲבֹר אֵלַי אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאֶת-הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת, לְרָעָה (נב). 'וידעת היום' שבעקבות רדיפת לבן, הורחקה סכנתו מיעקב ובניו לעד.

וישלח

לב,ח: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ: יראתו של יעקב הביאה לתפילתו (הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ; י"ב), לתחבולת חנופה (וְאָמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב--מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו; י"ט, וכן: וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו; לג,ג), ולבסוף לפיוס בין יעקב לעשיו (וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ; לג,ד, וכן: וַיִּפְצַר-בּוֹ, וַיִּקָּח; לג,יא). 'וידעת היום' מדוע ירא יעקב מעשיו, כדי להשלים עמו ולהתפייס, ולהתחזק בברכת שררה שקיבל יעקב מאת ה': לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל (לכ,כט).

לד,ב: וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ: עינויה של דינה הביא להריגת חמור ושכם וכל הזכרים בעיר, והגויים יראו מפני יעקב: וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב (לה,ה) ולא התקיים חששו של יעקב וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי (לד,ל). אמנם יראת הגויים מיעקב ובניו באה גם כתוצאה מהיטהרות יעקב ובניו ומהטמנת אלוהי הנכר והנזמים (לה,ד), אך כנראה היראה החלה כבר מהריגת הזכרים בעיר שכם. 'וידעת היום' מדוע עינה שכם בן חמור את דינה.

 לה,כב: וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל: מעשהו הפסול של ראובן גרם למעשה שהבכורה תעבור ליהודה, וממנו ייצא חוטר ישי. ישראל שמע וזכר וביום צוותו את בניו לפני מותו הזכיר את חטא ראובן פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה (מט,ד), ואז קבע שיהודה ינהיג את אחיו והם ישתחוו לו: יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ (מט,ח). מצאצאי יהודה נולד ישי וממנו דוד וממנו עתיד לצאת המלך השיח: וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה (ישעיהו יא,א). 'וידעת היום' מדוע ראובן שכב את בלהה.

 

וישב

לז,ג: וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ: מדוע מכונה יוסף 'בן זקונים', הרי בנימין היה קטן ממנו? מתברר שיוסף הוא זה שדאג ליעקב בזקנותו, הביאו למצרים וכלכל אותו במשך 17 שנה (מגיל 130 עד 147) כמספר השנים שיעקב כלכל את יוסף (ב). 'וידעת היום' שיעקב צפה שמבין כל בניו, כולל בנימין, יוסף הוא זה שיסעד אותו בזקנותו ומכנה אותו כבר עתה 'בן זקונים'. זה גם מסביר את העובדה שיעקב מאן להתנחם על 'מותו' של יוסף (וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם; לז, לה), כי זה סתר את הצפי שלו שיוסף הוא 'בן הזקונים'.

לז,כז: וַיִּקָּחֻהוּ--וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה: השלכת יוסף לבור גרמה בסופו של דבר שהוא היה משנה למלך מצרים וכך הציל את כל משפחתו מרעב. אילולי היה מושלך לבור, לא היו המדינים מושכים אותו מהבור ומוכרים לישמעאלים, וכל מה שקרה בהמשך לא היה קורה, ויוסף לא היה יכול להציל את משפחתו בהיותו משנה למלך מצרים. 'וידעת היום' מדוע יוסף הושלך לבור.

לח,כו: וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי: אילולי חטא ואחר כך הודה יהודה בצדקת תמר לא היה נעשה מנהיג לאחיו, שממנו ייצא חוטר לבית ישי. עצם העובדה שיהודה הרשה לעצמו להודות שתמר צדקה ממנו, ואירועים נוספים (אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ ; מג,ט; וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי ; מד,יח) גרמה ליעקב למנותו כראש אחיו (אתה יודוך אחיך; מט,ח). 'וידעת היום' מדוע חטא יהודה.


מקץ

 

מא,ל: וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב, אַחֲרֵיהֶן, וְנִשְׁכַּח כָּל-הַשָּׂבָע, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: כתוצאה מרעב זה ירדו בני ישראל לגלות מצרים, כדי לקיים את 'ברית בין הבתרים' ולצאת משם עם תורה, מעבדות לחירות ולעצמאות בארץ. 'וידעת היום' מדוע הביא ה' רעב על מצרים והארצות שסביבה.

מא,נד: וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר, אָמַר יוֹסֵף: תחילת שנות הרעב הביאו להתבססות שלטונו של יוסף, כי בעת הזאת הוכח שפתרונו את חלום פרעה היה אמתי. 'וידעת היום' מדוע החלו שבע שנות רעב.

מב,ז: וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת: התנכרותו של יוסף גרמה לאחים להתחרט על מעשיהם ('אבל אשמים אנחנו') עד כדי נטילת אחריות של יהודה וערבותו ליעקב: אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ (מג,ט). 'וידעת היום' מדוע התנכר אליהם יוסף.

מג,א: וְהָרָעָב, כָּבֵד בָּאָרֶץ: כתוצאה מכובד הרעב הסכים יעקב להורדת בנימין למצרים ולהתקדמות לעבר הגלות, 'ירידה צורך עלייה'. 'וידעת היום' מדוע היה רעב כבד בארץ.

מז,ל-לא: וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי--וַיִּשָּׁבַע, לוֹ: יעקב לא מסתפק בהבטחת יוסף, אלא משביע אותו שיקברנו בקברי אבותיו, ובכך למעשה מלמדו שמותר להשביע את משפחתו ועמו ולצוותם לאחר המוות. כך עשה גם יוסף לפני מותו: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה (נ,כה). כאשר ציווה את בניו לקברו בקברי אבותיו (מט,כט-לב) לא השביע אותם, אלא ציווה בלבד, לכן גם לא מסופר שקברו את בניו בארץ ישראל או העלו את עצמותיהם לאחר יציאתם ממצרים, אלא על יוסף בלבד: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יג, יט). 'וידעת היום' מדוע השביע יעקב את יוסף.

נ,טו: וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: האחים הציפו בעיה מצפונית שלוותה אותם מאז מכירת יוסף לעבד, בעיה שלא נמוגה גם לאחר כל הטוב שנעשה להם במשך 17 שנות חיי יעקב במצרים, ונשארה 'ברקע' מבלי שדברו עליה. הצפת הבעיה ישירות מול יוסף, בכיו ותשובתו של יוסף אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם (כא) אפשרה יחסים תקינים בין כל האחים במשך כל 54 שנותיו של יוסף (יוסף מתוודע אל אחיו בגיל 39, ועוד 17 שנות חיי יעקב במצרים = 56, והוא נפטר בן 110, כלומר לאחר 54 שנים משיחתו עם האחים), ואף לאחריהם, עד לנשיאת עצמותיו על ידי משה (שמות יג,יט). 'וידעת היום' מדוע האחים באו ליוסף והציעו עצמם לעבדים לו (יח).

 

שמות

שמות א,יא: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם: עינוי בני ישראל ופגיעה בכספם ('וישימו עליו שרי מיסים') הביא בסופו של דבר ליציאה ממצרים ברכוש גדול: וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם (יב,לו). 'וידעת היום' מדוע גרם ה' למצרים לענות את בני ישראל במיסים ובעבודת פרך.

א,כב: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן: גזירת השלכת הבנים ליאור הביאה בסופו של תהליך שארך 80 שנה, למינוי משה למנהיג עם ישראל ולהוצאת העם ממצרים. 'וידעת היום' מדוע גזר פרעה על השלכת הבנים ליאור.

 

וארא

שמות ו,ט: וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: משה אמנם התלונן לה': הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה (יב), אך ה' העביר את העם תהליך שבסופו העם עשה כדבר משה: וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ (יב,כח), וכן האמין בו: וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ (יד,לא). 'וידעת היום' מדוע לא שמע העם אל משה בראשית התהליך של יציאת מצרים.

ז,כב: וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם: פרעה התעקש לא לשלוח את העם כדבר משה ואהרן, כדי שבסוף התהליך הוא יודה בגדלות ה': וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם:  יְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים (ט,כז), וכן: וַיֹּאמֶר, חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--וְלָכֶם  (י,טז), ואף יגיע למעשה: וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, (יג,יז). 'וידעת היום' מדוע חזק לב פרעה לבלתי שמוע למשה ולאהרן.

 

בא

יב,מ: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: גזירת הגלות הייתה ל 400 שנה בלבד (וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; בראשית טו,יג), אם כן מדוע נשארו במצרים 430 שנה? לפי הבנתי (ראה ביאור "תורה ככתבה" לבראשית כט,א), יעקב ברח מעשו ל"ארץ בני קדם" כלומר לבן דודו קדמה בן ישמעאל, אשר ישב במצרים (וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד-שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה, אַשּׁוּרָה; בראשית כה,יח), ולאחר 38 שנה עזב אותו והלך ללבן בחרן, אליו הגיע בגיל 78. יוסף נולד כאשר יעקב היה בן 91 (שהרי כאשר היה יוסף בן 39, יעקב היה בן 130, כלומר ההפרש ביניהם הוא 91 שנה). יוסף נמכר לעבד כאשר היה בן 17, כלומר בשנתו ה- 108 של יעקב, כלומר לאחר הפסקה של 30 שנה מעת עזיבת יעקב את מצרים (מגיל 78 עד גיל 108), ואלו הן 30 השנים היתרות שבני ישראל ישבו במצרים, כדי להשלים 400 שנות גלות לפי הגזירה ב"ברית בין הבתרים". עוד אפשר ללמוד מהביטוי וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (פסוק מ"א), שעזיבת יעקב את קדמה ומכירת יוסף למצרים היו באותו תאריך. כדי להשלים בדיוק 30 שנה, אפשר להעריך שהתאריך הוא ט"ו בניסן. 'וידעת היום' מדוע ישבו ישראל במצרים 430 שנה ולא 400 שנה.

 

בשלח

יד,י: וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה: רדיפת מצרים אחרי בני ישראל גרמה לכך שישראל צעק אל ה', וה' נענה בנס קריעת ים סוף וטביעת הצבא המצרי בים: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם: לֹא- נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד (כח). 'וידעת היום' מדוע אִפשר ה' את רדיפת המצרים ויראת בני ישראל מפניהם.

טז,ב: וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל: תלונות בני ישראל על חוסר מים, לחם ובשר הביאו את ה' להעניק להם את מים (וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; טו,כה), בשר (וַיְהִי בָעֶרֶב--וַתַּעַל הַשְּׂלָו, וַתְּכַס אֶת-הַמַּחֲנֶה; טז,יג) ולחם (וַתַּעַל, שִׁכְבַת הַטָּל ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה; טז, יד-טו). בני ישראל קבלו הבטחה מאת ה' שידאג לפרנסם, ובימי שישי יתן להם לחם ליומיים: עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם (כט). 'וידעת היום' מדוע התלוננו בני ישראל, ובכך זכו להבטחת פרנסה מאת ה'.

 

 יתרו

יח,ב: וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת-צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה--אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ: משה סבר שצפורה היא גרושתו, מאחר ששילח אותה לבית אביה, מיד לאחר שכרתה את מילת בנה אליעזר (ד,כה), שהרי משה ממשיך לבד למצרים: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן, לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה (ד,כז), לקראת משה ולא לקראת משה וצפורה. בא יתרו וקובע שהיא עדיין אשתו, וכי הוא, יתרו, עדיין חותנו (ו). יתרו מדגיש 12 פעמים בפרק י"ח שהוא חותנו. משה מקבל את קביעתו של יתרו: וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ (ח). אף כי לא נכתב זאת בבירור, נראה שצפורה וילדיה נשארים עם משה, כי כתוב שיתרו חזר לארצו (כז) ולא מסופר שצפורה חזרה עמו. 'וידעת היום' מדוע מוזכר 12 פעמים שיתרו הוא חותנו של משה.

יט,טז: וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: חרדת העם הביאה את העם להאמין בה' ובמשה: וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם (ט), ולקבל את עשרת הדברות ישירות מאת ה'. אכן לאחר קבלת הדברות אומר העם למשה: דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה (טו), ומשה מרגיע את העם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ (טז). 'וידעת היום' מדוע העם חרד, כדי לקבל עליו באמונה את ה' ואת משה.

משפטים

כא,א: וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם: המשפטים הם חוקים הנקבעים לפי העם כהצעה ולא כחובה. המילה 'תשים' מורה על הצעה ולא חיוב ומצוה. אכן, רוב ה'משפטים' המפורטים להלן מפסןק ב' ואילך אינם רלוונטים לחיינו היום, מה שמורה כי ה'משפטים' אינם חיוב לדורות אלא הצעה לחיים. מסתתרת כאן הוראה לשים בכל דןר ודור משפטים רלוונטים לאותו דור. 'וידעת היום' מדוע שָֹמים את המשפטים ואין מצווים אותם.

 תרומה

כה,י: וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ: ה' דייק במידות של הארון ויתר כלי המשכן כדי להתאימם ללוחות העדות, שהיו מאבן חלולה בגודל של כ 1.25/0.75/0.75 מטר. משה עולה אל ההר: וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הָהָר; וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-הָהָר ... וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (כד,טו-יח), ובמשך 40 יום ה' מלמדו מה יהיו כלי המשכן ואיך הם נראים: כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו (כה,ט), וציווי ראשון הוא הכנת הארון (כה,י), ומטרת מידותיו המדויקות היא כדי: וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן--אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ (כה,טז). ודאי מידות הארון צריכות להיות תואמות את הלוחות: וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן (לא,יח), וגם הלוחות השניים היו באותה מידה: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים (לד,א). משקל אבן בזלת / שיש / גרניט  הוא כ 1800 ק"ג למ"ק, והארון הוא בנפח של כ 0.7 מ"ק, כלומר המשקל של הלוחות, התואמות כאמור את הארון אמור להיות כ 1260 ק"ג, שהוא כמובן משקל שאף אדם לא מסוגל לשאת, גם האבן הקלה ביותר – אבן גיר רכה, משקלה 375 ק"ג לטון, כלומר 0.7 מ"ט משקלו כ 260 ק"ג, וגם זה אדם לא מסוגל לשאת. מכאן שיש לחשוב שלוחות האבן שקיבל משה היו חלולים, לכן צווה משה 'פסול לך', ואז היו שני לוחות בגודל קצת פחות מ 1.25/0.75/0.75 מ', ויש אפשרות לכתוב עליהם משני הצדדים, כי יש להם עובי של כ 37 ס"מ כל לוח. אני מניח שיתר כלי המשכן נתנו למשה בדיוק, כדי להתאימם לכלים שה' הראה לו בהר. 'וידעת היום' מדוע דייק ה' במידות כלי המשכן.

 תצוה

כט,ט: וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת, וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה, לְחֻקַּת עוֹלָם: תפקידם של בגדי כהונה מוגדרים "לכבוד ולתפארת": וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת (כח,ב), וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (כח,מ); מדוע הבגדים הם לכבוד ולתפארת ולא סתם ללבוש? והתורה מגלה כאן שהלבוש הזה הועד לכבד את עובדי בית המקדש ולפאר את ה' בעצם עבודתם - 'כהונה לחוקת עולם', שהבגד ישמש לעולם לעבודת הכהנים. 'וידעת היום' מדוע בגדי הכהונה הם 'לכבוד ולתפארת'.

 כי תשא

ל,יד: כֹּל, הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה--יִתֵּן, תְּרוּמַת יְהוָה: העם נפקד מגיל 20 בלבד, כי גיל זה מהווה נקודת מפנה בחיי אדם, הן לעניין ערך (ויקרא כז,ג) והן לעניין צבא (מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל; במדבר א,ג). כיוון שבגיל זה אדם כבר ברשות עצמו והוא עשוי להיות בעל רכוש, הוא יכול לתת תרומה. גיל 18 או 13 אינו מהווה נקודת מפנה בחיי אדם ישראלי. 'וידעת היום' מדוע רק מגיל 20 אדם מישראל נפקד עם שאר העם.

 

  

ויקהל

לה,י: וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: מניין היו אנשים 'חכמי לב', הרי ה' הוא הנותן חכמה בלב האדם ליצור את כלי המשכן? מצאנו שהביטוי 'חכם לב' מופיע בפרשות יצירת המשכן 5 פעמים, ובמופעים אלה למדנו שה' הוא הנותן חכמה באדם שהוא כבר חכם-לב: וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב נָתַתִּי חָכְמָה (לא,ו). חכם לב הוא כשרון בפוטנציאל, והמימוש בא על ידי נתינת ה' בו יכולת לעשות: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת (לו,לא-לב). 'וידעת היום' שאים באדם רגיל חכמת לב, אלא אם ה' מילא את חכמתו בו.

 

פקודי

מ,לה: וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן: ה' דייק בפרטי המשכן, הן במידות והן בכמויות, והן בסדר יצירת הכלים והכנסת הכלים למקומם ועוד ועוד. הסיבה לכך מתבארת כאן, כדי שכבוד ה' יכסה את בענן את אוהל מועד (לד) וימלא את המשכן. 'וידעת היום' מדוע דייק ה' בפרטי יצירת המשכן.

 

 

ויקרא

ויקרא ב,יג: עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח: מה מסמל המלח על הקרבן? המלח על הקרבן לה' מסמל את נצחיות הקשר והמחויבות בין המקריב לה'. כך קרה שאשת לוט הפכה לנצח ל'נציב מלח' (בראשית יט,כ), וכן ברית מינוי הכוהנים לנצח: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ (במדבר יח,יט). 'וידעת היום' מדוע על כל קרבנך תקריב מלח. 


צו

ויקרא ח,א-ז: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, וְאֵת הַבְּגָדִים, וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה  ... וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו; וַיִּרְחַץ אֹתָם, בַּמָּיִם. וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הַכֻּתֹּנֶת, וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת-הַמְּעִיל, וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הָאֵפֹד; וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ, בּוֹ: משמעות הלבשת אהרן ובניו על ידי משה היא הקדשתו של אהרן ובניו לכהונה כציווי אלוהי ביד משה, ומאהרן לבניו ולאצאציו עד עולם. וכי אהרן לא יכול היה ללבשם בעצמו כציווי מאת ה'? אלא שמשה הוא זה שמלביש, כי הוא זה שגם מזה על הבגדים המהודרים (בגדי השרד) שמן ודם מהמזבח: וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמִן-הַדָּם אֲשֶׁר עַל-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּז עַל-אַהֲרֹן עַל-בְּגָדָיו, וְעַל-בָּנָיו וְעַל-בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ; וַיְקַדֵּשׁ אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ (ל). 'וידעת היום' מדוע משה מלביש את אהרן ובניו, ואינם מתלבשים בעצמם.

 שמיני

ויקרא יא,מד-מה: וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: המאכלים האסורים כולם, ובעיקר השרצים, נועדו שלא לטמא את נפשותינו, כי יציאת מצרים באה להקדיש את בני ישראל אל ה', וזה לא אפשרי אלא בטהרה. 'וידעת היום' מדוע נאסרו מאכלים שונים על בני ישראל, בעוד שעמים אחרים אוכלים אותם מאכלים ואינם נפגעים מכך.

  תזריע

יג,ב: וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: מחלות באות ונעלמות על ידי ה'. צרעת היא לכאורה מחלה קשה אשר רופאים אמורים לטפל בה, אלא שה"חולה" מובא אל הכהן ולא אל הרופא. הכהן מקבל הנחיות ברורות כיצד לטפל בצרעת. גם נעמן, שר צבא ארם, התרשם מעצת הנביא בשם ה' כאשר הבין שרק כך נרפא מצרעתו. ניתן להסיק ממקרה הצרעת לכל מחלה, שה' הוא שמביאה והוא שמסלקה. 'וידעת היום' מדוע המצורע הובא אל הכהן ולא אל הרופא.

 

מצורע

טו,לא: וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם: חשיבות ההיטהרות היא כדי לא למות בעת כניסה למשכן. טומאות כגון אכילה אסורה או זיבה נפתרות בכיבוס בגדים או רחיצה במים והמתנה לערב (כגון: וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב; טו,יא). חשוב להתרחק מטומאה ('והזרתם) כדי שלא ייכנסו למשכן בטומאה, ואז ימותו. 'וידעת היום' מדוע חשוב לא להיות בטומאה.

  אחרי מות

טז,א: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן: מה ראה ה' לקשור את ציווי מאפייני הכניסה אל מבית לפרוכת, אל קודש הקודשים, דווקא עם מות שני בני אהרן, הרי היה לו לצוות זאת לפני כניסתם של בני אהרן באיסור, ואז היה נמנע חטאם ומותם? אם היה הציווי על הבאת האש למזבח הקטורת (וְלָקַח מְלֹא-הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי-אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת; טז,יב) מיושם על ידי נדב ואביהו, הרי לא היו מביאים 'אש זרה' (אש מן החוץ), ובכך היה נמנע חטאם ומותם. מותם עשה רושם רב על העם לדורות הבאים: הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד (י,ג) והעם הבין בכך את הקדושה העצומה של מקום קודש הקודשים. 'וידעת היום' מדוע מצווה משה להסביר את איסור הכניסה לקודש הקודשים, לאחר מות שני בני אהרן.

קדושים

יט,ב: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: קדושת עם ישראל היא בעשותם מצוות ה', המיוחדות רק לעם ישראל ולא לגויים. קיימת אבחנה בין הביטויים 'אני ה' אלוהיכם' ל'אני ה''. הביטוי 'אני ה'' מתייחס לכל אדם, ואילו 'אני ה' אלוהיכם' מתייחס דווקא לבן עם ישראל. 'אני ה'' בא בהקשרים אוניברסאליים, כגון שבועת שוא, עושק, גזל, קללת חרש, מכשול לעיוור, ועוד. הבדלת ישראל מן העמים מבוטאת על ידי הביטוי 'אני ה' אלוהיכם' תוך ציווי מצוות מיוחדות לבני ישראל, כגון קדושה (יט,ב; כ,ז), שמירת שבת (יט,ג), איסור עשיית אלוהי מסכה (יט,ד), לקט ופאה (יט,ט-י; כג,כב), ערלה (יט,כה), איסור אובות וידעונים (יט,לא), אהבת הגר (יט,לד), מסחר צודק והוגן (יט,לו; כה,יז), ירושת הארץ (כ,כד), ועוד. אי קיום מצוות מיוחדות אלה מביאות לידי כך שלא תהיה קדושה לבן ישראל לעומת גוי. 'וידעת היום' מדוע התורה מציינת 'אני ה' אלוהיכם', ואינה מסתפקת ב'אני ה''.

אמור 

כא,א: אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: איסור הטומאה של הכהן הוא בסיס לעבודתו בקודש. התורה מקפידה על כך בהרבה מישורים, כגון קבורת קרוב משפחה, אכילת לחם קודש, זנות, בגדי כהונה, נישואין, מום בעבודת המקדש, ועוד. התורה מתרצת זאת בקדושת ה', 5 פעמים ברציפות: כִּי-קָדֹשׁ הוּא, לֵאלֹהָיו (ז), כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם (ח), כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדְּשׁוֹ (טו), כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם (כג), כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדְּשָׁם (כב,טז). 'וידעת היום'  מדוע לכהן אסור להיות בטומאה.

 בהר

 כה,יח: וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח: התנהלות ישרה וצודקת זה עם זה מביאה לביטחון בהתיישבות בארץ. התורה קושרת בין צדק ועבודת ה' וקיום מצוותיו, כגון: אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו (יד), וכן וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ (יז), וכן: וַעֲשִׂיתֶם, אֶת-חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (יח) לבין ישיבה בטוחה בארץ, הן צבאית והן כלכלית, וזאת בחסות ה': וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח (יח), וכן: וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ (יט). כן בהמשך: אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ ... וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (כו,ג-ה). 'וידעת היום' מדוע אין להונות את עמיתנו ומדוע יש לעבוד את ה' ולשמור מצוותיו.

 

בחוקותי

כז,לד: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה—אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  בְּהַר, סִינָי: מהן המצוות עליהן ציווה ה' את משה בהר סיני? כל המצוות המפורטות בפרקים כה-כז, כגון שמיטה (וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ; כה,ב), יובל (וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה; כה,י), חסד (וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ—וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ; כה,לה), עבד עברי (לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ, עֲבֹדַת עָבֶד; כה,לט), איסור עבודה זרה (לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם; כו,א), שמירת השבת ומורא המקדש (אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ; כו,ב), נדרים וערכים (אִישׁ, כִּי יַפְלִא נֶדֶר—בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת; כז,ב), חרמות (כָּל-חֵרֶם, קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה; כז,כח), מעשר הארץ ומעשר בהמה (כז,ל-לג). 'וידעת היום' מדוע פותחת התורה בפרשת 'בהר' במיקום נתינת המצוות (וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר; כה,א), ומהן המצוות אותן ציווה ה' את משה בהר סיני.

 

במדבר

 במדבר א,ג-ה: תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן. וְאִתְּכֶם יִהְיוּ, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה ... וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם:  לִרְאוּבֵן, אֱלִיצוּר בֶּן-שְׁדֵיאוּר: ה' נקב בשמות האנשים מכל שבט, למעט שבט לוי, כדי שיעמדו יחד עם משה אהרן כאשר פקדו את העם לצבאותם, ואותם אנשים מונו לנשיאי השבטים והועמדו בראש הצבא. מניית השבט הכשירה את המונה להיות נשיר וראש הצבא של אותו שבט. שבט לוי לא נפקד ולכן ה' לא מינה נשיא לשבט לוי, אלא משה הוא זה שמנה אותם: וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה, עַל-פִּי יְהוָה (ג,טז), ומינה נשיאים לכל משפחה: וּנְשִׂיא בֵית-אָב, לַגֵּרְשֻׁנִּי, אֶלְיָסָף, בֶּן-לָאֵל  (ג,כד). 'וידעת היום' מדוע ה' נקב בשמות האנשים שמונו לנשיאי השבטים וראשי הצבא.

 נשוא

במדבר ז,פד-פה: קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה ... כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים, אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע-מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: הפירוט והחזרה על כל קרבני הנשיאים חשובים כדי לציין שכל נשיא דייק בכמות ובאיכות. התורה מספרת על כל נשיא מה וכמה הביא, וכדי למנוע חשש שאחד מהם הביא למשל קערת כסף במשקל פחות מהאחרים, בסוף הבאת המתנות הכל נשקל יחד והוכח שיש בדיוק כפולות של 12 מכל כלי ומכל משקל, משמע כל נשיא דייק בכמות והאיכות. 'וידעת היום' מדוע התורה מפרטת וחוזרת על כל מתנות הנשיאים, אחד לאחד.

  בהעלותך

במדבר יב,יג: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ: מרים יזמה את הלשון הרע במשה, בזה שקדמה לאהרן: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח (יב,א). במהלך התגובה האלוהית (צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם ... שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי ... וַיִּחַר-אַף יְהוָה בָּם, וַיֵּלַךְ ... וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אֶל-מֹשֶׁה:  בִּי אֲדֹנִי--אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת) שתקה, רק אהרן דבר. השתיקה שלה הביאה לתפילת משה עליה: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ. 'וידעת היום' מדוע שתיקה לאחר חטא נחשבת לתשובה, וממנה גם באה כפרה ורפואה.

 שלח

במדבר יד,לז-לח: וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה--בַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי יְהוָה. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם, הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ: כדי שהעם יבין שהעונש שקבלו לרעות במדבר ולמות בו במשך 40 שנה קשור לחטאם, היה צורך שימותו עשרת המרגלים ושהשניים האחרים (כלב ויהושע) יחיו. אחרי שמתו העשרה, אז העם הכיר בחטאו (הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה--כִּי חָטָאנוּ; פסוק מ'). 'וידעת היום' מדוע המית ה' את עשרת המרגלים שהוציאו דבת הארץ רעה.

 קורח

במדבר טז,כא: הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע: משה ואהרן אינם מקבלים את ציווי ה' ומתווכחים עמו: וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, אֵל, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר:  הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף (כב). כאשר האדמה פתחה פיה: וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם (לא) הבינו כי נכון היה להיבדל מהעדה. 'וידעת היום' מדוע יש לקיים כל דבר ה'.

 חוקת

במדבר יט,ט: וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, לְמֵי נִדָּה--חַטָּאת הִוא: מדוע התורה מצווה לשמור אפר של פרה לטיהור החטא? האפר נשמר לעת שאדם יגע באדם מת, ויטהר מנגיעה זאת: כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר-יָמוּת (יג), והרי מות אדם אמנם צפוי, אך אינו מתוכנן מראש, ולכן האפר צריך להיות מוכן וזמין לשימוש. 'וידעת היום' מדוע יש להכין אפר פרה ולשמרו ('למשמרת').

 

 בלק

במדבר כב,ח: וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי: מדוע ה' נתן כוח נבואי גם לחכמי האומות? בסוף התהליך שבלק עבר עם בלק, בלעם יוזם ומשתמש בכוחו לנבא בשם ה' טוב על ישראל: אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת (כד,יז). 'וידעת היום' מדוע נתן ה' כוח נבואי גם בידי אומות העולם.

 

 פינחס

במדבר כו,ב: שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל: לשם מה ציווה ה' למנות את בני ישראל? לאחר מניית כל השבטים מבן 20 שנה ומעלה, התגלתה התשובה, בפסוק נג: לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. מי שלא נמנה לא יירש נחלה בארץ. 'וידעת היום' מדוע ציווה ה' למנות את העם לשבטיו ולשמותם.

 

 מטות

לא,ד: אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה--לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: מדוע חשוב למשה לשתף את כל שבטי ישראל במלחמה במדין? שותפות כוללת זאת שימשה את משה בטענו לבני גד וראובן: הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה (לב,ו), כי מלחמה צריכה להיות של כולם. 'וידעת היום' מדוע נמסרו אנשי צבא למלחמה, מכל שבטי ישראל.

מסעי

לג,ב: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה: מה התועלת בציון שמות 42 מקומות החנייה והמסע מהם? קשה לתת תשובה ברורה. נראה כי ציון שמות מקומות ומסלול הנדודים במדבר מורה על אמיתות הסיפור המקראי, בכך שניתן תיעוד מלא לאירועים. אפשר לראות תועלת אחרת כאשר נלמד על גבולות הארץ המתוארים בהמשך, פרק לד, ג-יב. עצם העיסוק במקומות החנייה מאפשר לבני ישראל בשלב ההתנחלות לזהות מקומות המציינים את גבולות הארץ. 'וידעת היום' מדוע צווה משה לכתוב את השמות של מקומות המסע והחנייה.

 

 דברים

 

דברים א,ה: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר: מדוע דווקא עתה משה מבאר את התורה, הרי העם כבר קבל תורה ולמד אותה מפי משה לכל אורך הדרך ממצרים ועד לערב הכניסה לארץ? משה מוכיח את העם עד כמה לא שמעו בקול ה' (וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; א,כו, וכן: וּבַדָּבָר, הַזֶּה--אֵינְכֶם, מַאֲמִינִם, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם; א,לב; וכן: וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי יְהוָה; א,מג; ועוד), וחושש שהדור החדש אשר למד תורה מפי אבותיו הסוררים, לא ישמור כיאות את התורה, כי לא למד אותה נכון, על כן לקראת הכניסה לארץ, לאחר שכל דור המדבר מת, ככתוב: וַיְהִי כַאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, לָמוּת--מִקֶּרֶב הָעָם (ב,טז), הבין משה שעתה הוא הזמן ללמד את העם, ישירות מפיו. 'וידעת היום' מדוע דווקא לפני הכניסה לארץ משה מבאר את התורה לעם.

 

ואתחנן

דברים ג,כז-כח: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ ... וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ:  כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: מדוע ה' מראה למשה את הארץ, גם בכיוון מזרח, הרי משה עומד מצדו המזרחי של הירדן? משה מצווה לראות (אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה) את כל הנחלה המובטחת לעם, ומהי אותה נחלה? כָּל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ--לָכֶם יִהְיֶה: מִן-הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן-הַנָּהָר נְהַר-פְּרָת, וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן--יִהְיֶה, גְּבֻלְכֶם (יא,כד). נהר פרת מתחיל באגם קבן במזרח תורכיה ומסתיים בעיר בצרה בעיראק של היום, בחיבור את נהר החידקל והפיכתו לנהר שאט אל ערב הנשפך למפרץ הפרסי. העיר בצרה נמצאת בקו רוחב אחד עם המקום בו עמד משה (ראש הפסגה, בעבר הירדן המזרחי, מעט מדרום לים המלח), כלומר משה מביט גם מזרחה, עד לסוף נהר פרת, ועד שם תהיה נחלת העם, מנהר פרת, לכל אורכו מתורכיה ועד בצרה, ויד לים האחרון, הוא הים התיכון. 'וידעת היום' מדוע ה' מצווה את משה להביט גם למזרח.

 

 עקב

דברים ח,ה: וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ: ידיעת ה' נחוצה לעבודת ה'. יש בפרשת 'עקב' ריכוז של 'וידעת': וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא-הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה--הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם, לְפָנֶיךָ (ט,ג); וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת—לְרִשְׁתָּהּ (ט,ו); וִידַעְתֶּם, הַיּוֹם, כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ, אֶת-מוּסַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (יא,ב). הידיעה את ה' מאפשרת לנו להאמין בו. 'וידעת היום' מדוע התורה מזכירה שלוש פעמים את עניין הידיעה.

 

ראה

דברים יב,ה: כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ: מדוע ה' לא בחר עד כה את המקום שבו יהיה המשכן? נראה שה' נותן לעם את האפשרות לכבוש את הארץ, ולפי מקומות הכיבוש יחליט היכן יהיה מקום משכנו. הביטוי "המקום אשר יבחר" חוזר ב- 19 פסוקים בפרקים יב-יח. רצף כזה של מופעי הביטוי 'המקום אשר יבחר' מורה על כך שה' לא בחר ומייחס חשיבות לעניין המקום. המיקום יקבע לאחר שיישבו לבטח: וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח (פסוק י'), ואז בפסוק הבא: וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם--שָׁמָּה תָבִיאוּ (יא). מתי ה' בחר בירושלים? נראה לי שזה קרה כ 350 שנה לאחר כניסתם לארץ, לאחר שדוד כבש את יבוס ולאחר מכן קנה ב 50 שקלים את גורן ארוונה, כאשר הנביא גד מצווה את דוד בשם ה' להעלות שם קורבן לה': וַיָּבֹא-גָד אֶל-דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַיהוָה מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן ארניה (אֲרַוְנָה) הַיְבֻסִי. וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר-גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. (שמואל ב', כד, יח-יט). לא מצאתי בנביאים פסוק מפורש שה' בחר בירושלים, אלא בתהלים קלב, יג נכתב: כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ. 'וידעת היום' מדוע ה' לא בוחר את מקום המשכן בטרם כניסתם לארץ.

 

  שופטים

טז,יח-יט: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ ... כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: מדוע מקום המשפט צריך להיות ב"שעריך", במקום גלוי לעין כל בו העם יוצא ונכנס ורואה מה נעשה, ולא בחדרים סגורים? להבנתי יש כאן אזהרה לשופטים שיימצאו תחת ביקורת העם, כי הם חשופים לשוחד, ובהכרח ('השוחד יעוור ... ויסלף', לא שמא יעוור ויסלף) יביא לעיוות דין, ואם המשפט מתנהל בשער לעיני כל, יש סיכוי שלא יתפתו לעוות את הדין. 'וידעת היום' מדוע המשפט יתקיים בשערי העיר ולא בחדרים סגורים.

  

כ,א: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם:  כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ: החייל יהיה במצב בו לא יירא מהאויב, אם ירגיש שה' אלוהיו עמו, וזה יקרה אם יקיים את מצוותיו. לכן שלושה אלה שטרם השלימו את המצווה יחזרו לביתם, בטרם אחר ישלים את מצוותם: זה שלא חנך את ביתו החדש, זה שלא לקח את ארוסתו וזה שטרם חילל את הכרם שנטע, כי אז לא תהיה בידם המצווה שתזכה אותם בליווי ה' בעת המלחמה. 'וידעת היום' איך ייפטר אדם מהיראה שלפני הקרב.

כי תצא

כא,י: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ: האשה השבויה מכירה בגודלו של ה' בנס הניצחון של ישראל על עמה ('ונתנו ה' אלהיך', לא 'ונצחת') ומאד רוצה להצטרף אל עם ה', אלא שבנוסף לחשקו של הלוחם הישראלי הוא חייב להעמיד אותה במבחני כניסה לבית ישראל, ובודק במשך חודש ימים אם היא מיוזמתה מסירה את שמלת שבייה, מתייפה לקראתו (גילוח ראש, עשיית ציפורניים), נפרדת בבכי מהוריה ורק אז היא מוכנה להיכנס לבית ישראל כאשת הלוחם הישראלי. עדיין שמורה הזכות ללוחם לבדוק אם החשק הראשוני הוא דבר אמיתי ויציב או חולף, ולכן: וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ (יד). 'וידעת היום' מדוע הוא לא בועל אותה מיד עם שבייתה, אלא מחכה חודש.

 

כי תבא

כו,ה: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: לשם מה טקס האמירה עם הבאת ראשית פרי האדמה? ה' רוצה לשייך את העם אליו באופן מחייב, כדי להרגיל את העם להיות משוייך אליו. עצם האמירה מחייבת: אֶת-יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו--וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה (יז-יח). 'וידעת היום' מדוע יש אמירה בטקס הבאת ראשית פרי האדמה.

 ניצבים

כט,ט: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לשם מה כל העם ניצב לפני ה', הרי כבר כרתו ברית עם ה' בחורב, ומשה חזר והזכיר לכל העם את המצוות במהלך ספר דברים? העם ודאי שאל את עצמו כיצד יקיים את המצוות ללא משה שעומד למות שהוא המורה והמפרש לעם את המצוות. ואז באה תשובת ה': כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ (ל,יא-יד). ה' רוצה שכל אדם יקיים את המצוות כפי הבנתו, 'בפיך ובלבבך לעשותו', ולא בפה ולב של זולתך. 'וידעת היום' מדוע כולם ניצבו לפני ה' לכרות עמו ברית.

 

וילך

לא,טו-טז: וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל  ... וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: משה מקבל בתדהמה את נבואת מרי העם, בינו לבין ה' בפתח אוהל מועד. הוא מצוּוֶה לכתוב את דברי הברית בין העם לה' בצורה של שירה, כדי שילמדוה בעל-פה, ותהיה שגורה על פיהם ('שימה בפיהם'; י"ט). כאשר הוא מפנים את הדבר הוא ביוזמתו מקהיל את זקני השבטים והשוטרים ומגלה להם את הבשורה הקשה מתוך ידיעתו: כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם (כ"ט). 'וידעת היום' מדוע היה צריך להקהיל שוב את זקני השבטים.

 האזינו

לב,נא: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן--עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מה התועלת בהוכחת משה על חטאו ביום מותו? נראה ששירת האזינו מתאפיינת בהצגת העונש בטרם מעשה החטא כתמרור אזהרה ברור לחוטא הפוטנציאלי, כגון אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם ... וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם ... אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת ... אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם, אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם, ועוד. ה' מבקש להזהיר את העם מחטא עתידי, על ידי הזכרת חטאו של משה בטרם מת. 'וידעת היום' לשם מה מוכיח ה' את משה ביום מותו.

 

וזאת הברכה

לד,א: וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ: ה' מראה למשה שוב את הארץ, סמוך למותו, כדי להוכיח לו שוב שהוא מקיים את דבריו, הן בכך שקיים שבועתו לאבות (זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; ד'), והן בכך שהעונש שהשית ה' על משה אכן יקוים (וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר; ד'). 'וידעת היום' מדוע ה' מראה למשה שוב את הארץ.

 

--------------------------------- סוף ----------------------------------