Rubin Mass has 85 years of experience: qualitative and valuable publishing, since 1927 (Berlin) – and as from 1933 in Jerusalem

לקט מביאור המלבי"ם לתורה

 

הקדמה: מיהו המלבי"ם?

 

"רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר ( המַלְבִּי"םגם המגיד מקמפן ; י"ט באדר תקס"ט במרץ 1809 – א' בתשרי תר"מ18 בספטמבר 1879היה רב יליד ווהליןמפרשני המקרא והפוסקים האחרונים.  פעל באימפריה הרוסיתבפרוסיה וברומניה." (מתוך ויקיפדיה)

 

מתוך מבוא לפירושו בהוצאת "חורב":

"לשם הסבר ... קבע המלבי"ם תרי"ג כללים יסודיים – רמ"ח כללים בשימוש הלשון ... ושס"ה כללים בביאור השמות והפעלים הנרדפים ... מסקנתו היא שדרשותיהם של חז"ל בהלכה הם שיטתיים לפי כללים לשוניים ברורים שאותם כתב וניסח במאמר 'איילת השחר' ... פירושו לתורה מורכב ממרכיבים שונים באופיים:

א. ... מדור של שאלות ולאחר מכן תשובות...

ב. פירוש לחלקים ההלכתיים של התורה הכולל ביאור למדרשי הלכה ... המלבי"ם קרא לפירושו 'התורה והמצווה' ...

ג. פרשנות בדרך הדרוש והקבלה או דיון הלכתי ... המכונים 'תורה אור' ו'נר מצווה'".

 

בביאורו להפטרות, יש לו 'ביאור המִלות' ו'ביאור העניין'.

שיטתו מזכירה את ביאור האברבנאל, ריכוז של שאלות ולאחריהן – ביאור המכיל תשובות לשאלות.

לטעמי עדיף היה, בשני הפירושים, שהתשובות יהיו מוצמדות לשאלות, אחת לאחת.

נראה שהמלבי"ם שואל שאלות מעניינות וענייניות, וצפוי לנו עונג רב בליווי לימודִי בביאורו. בהצלחה ובהנאה לכולנו.

======================================================

 

בראשית

 

בראשית א,א: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ: המלבי"ם: "למה אמר 'בראשית' ולא בראשונה או בתחילה ... ולמה תפס פה מילת 'ברא' ובכל מקום אמר ויעש או וייצר? ... בעִתה הראשונה שהיא התחלה לזמן שנברא, אז ברא אלוהים את השמים ואת הארץ  ... בה"א הידיעה ... שהוציא תכף (כבר ביום הראשון) כדורי השמש והירח וכל הכוכבים ... רק שכדור השמש לא נמצא בו עדיין החומר המאיר, שזה לא נתן בו עד יום הרביעי ... ויש הבדל בין ברא - יצר – עשה, שפועל 'ברא' מורה על הוצאת עצם הדבר יש מאין, ופועל 'יצר' מורה על הוצאת המקרים המִתדבקים (הנובעים ממעשה אחר; אי"ם), ופועל 'עשה' מורה על גמר הדבר... ויתבאר לקמן שבשמים היה בריאה לבד ולא יצר ועשה ולא תקן אחר כך שום דבר". אם הבנתי נכון, כל העולם נברא למעשה ביום אחד (ולכן אולי כתוב 'ויהיה ערב ויהי בוקר יום אחד' ולא יום ראשון), השמים והארץ מכילים את כל מה שקיים בעולם – אותם ברא אלוהים ביום אחד 'יש מאין', וחמישה הימים הבאים יצר ועשה את הנבראים, וביום השביעי הקנה לעולם את חכמת המנוחה, שכנראה זאת בריאה בפני עצמה, גמילה מעבודה רצופה...

א,ג: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר: המלבי"ם: "מה היה האור שנברא ביום הראשון, אם הם המאורות, הלא נבראו ביום הרביעי? ... אחר שנבראו השמים והארץ והיה חושך בכל רחבי הבריאה, ברא ה' חומר האור בלתי נתלה בדבר המאיר או בכדור השמש, רק ניצוצי אור ... שזה ההבדל בין אור ומאור, שמאור הוא הגשם (החומר – השמש; אי"ם) שבו ישכון האור". הבנו שהמאור שאנו רואים הוא חומר אלוהי (אור) שנלווה אליו כלי ש'יתרגם' אותו למאור. מעניין מאד.

א,כו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ: המלבי"ם: "למי אמר 'נעשה אדם' בלשון רבים, ומהו הצלם? ... לפי שהארץ הוציאה את גופו (של האדם) כמו שהוציאה גופי שאר הבעלי חיים, וה' נפח בו נשמתו השכליית, והוא בצלם הארץ ותולדותיו מצד גופו שהוא מטבע התחתונים, ובצלם האלוהות מצד שהוא בעל נפש משכלת, שהיא מטבע השכליים הנפרדים ... שכבר נודע שכל העולמות הם מתאחדים כאיש אחד". הבנו שלשון הרבים ב'נעשה' מתייחס לארץ ולה', והצלם הוא השילוב ביכולת הפעולה והבחירה, גם של הארץ וגם של אלוהים, ולכן בלשון רבים 'בצלמנו'.

ב,ב: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: המלבי"ם: "איך אמר 'ויכל ביום השביעי', הלא כלה ביום הששי? ... אז (ביום השביעי) נברא הפקק והדד שישבית מלאכת הטבע וינהיג מלאכת ההשגחה המודדת השפע לפי המעשה ... על ידי כן בו ביום נשלמה המלאכה מצד הפועֵל". גם בלימת עשייה – היא יצירה.

ב,יז: וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת: המלבי"ם: "איך אמר 'כי ביום אכלך ממנו מות תמות', והלא חיה אחר כך? ... מן היום ההוא יתחייב לך המיתה". לא שמיד ימות, אלא בזה בעצם ייברא המוות.

ב,יח: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ: המלבי"ם: "למה אמר 'לא טוב היות האדם לבדו', והלא כבר נאמר 'זכר ונקבה בראם' (= ברא אותם; א,כז)? ... 'לבדו' כמו שאר בעלי חיים שם נפרדים מנקבותיהם אחר הזיווג, וצריך שאעשה לו לו מיוחדת לו ... שתהיה עזר גם בהנהגת הבית עד שתעמוד תמיד כנגדו, שמשניהם ייבנה בית נאמן". ה' מכוון את בניית הבית הנאמן – רק מתוך זיווג מתאים.

ב,כב: וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה: המלבי"ם: "למה נבראה חוה מצלעותיו (של אדם) ולא נבראה כשאר בעלי חיים? ... בנה בנין גופה שתהיה ראויה להיות אשה ... רצה ה' שהאדם ישמש רק בשכל העיוני וחוה תשמש בשכל המעשי, וחלקו משכל המעשי ניתן לחוה ... הגם שנשמת אדם הייתה נפרדת מגופו לגמרי כשכל הנפרד מחומר, שִֹכלה של חוה היה סגור בבשר וקשור בחומריות יותר, כדי שיוכל לעסוק במלאכה ובעניינים חומריים". אשה חייבת לקבל את החלק המעשי שלה כחלק מגופו של אדם.

ג,כג-כד: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם,  וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים: המלבי"ם: "למה כפל 'וישלחהו מגן עדן' – 'ויגרש את האדם'? ... בצאתו מגן עדן יש לפניו כמה דרכים – דרך הנהרות ... ששלושה מהם הם רעים וחטאים, הנהר הרביעי הוא פרת הסובב את ארץ ישראל הוא הטוב מהם, ושלחו ה' בשליחות לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם, שיילך דרך נהר פרת אל ארץ ישראל שמשם נברא (לפי חז"ל; אי"ם) ... אבל אחר כך לא שמר דרך זה ופנה אל שלושת הנהרות האחרות, ואז גרש אותו ... וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן רוצה לומר ובכל זה לא גרשו מגן עדן לנצח, כי הכין לפניו הדרך שישוב אל הגן עדן אחר המוות אם ימות מות ישרים". אם חוייבנו למות – טוב שנדע שאנו צפויים לחזור לגן עדן, אם נשמור מצוותיו יתברך.

ד,ט: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי: המלבי"ם: "איך כחש לאל ממעל? ... ה' הודיע לו שהבל הוא אחיו ואוהבו  ... וקין השיב ... 'לא ידעתי', רוצה לומר לא הבנתי שאחי הוא". קין לא ידע מהי אחווה בין אחים ולכן כחש. מעניין.

ה,ה: וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי אָדָם, אֲשֶׁר-חַי, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה: מדוע התורה מסכמת את גיל האדם, אחר שהודיעה כבר בן כמה היה כשהוליד, וכמה שנים חי לאחר מכן? המלבי"ם: "יש חילוק בין קודם שהוליד ובין אחר שהתחיל להוליד תולדות, ולכן מנה בייחוד השנים שקודם הלידה בפני עצמן ושאחר כך בפני עצמן, מכל מקום לעניין מה שנברא להיות קיים באיש היו כולם שווים לטובה, ועל זה אמר 'ויהיו כל ימי אדם אשר חי', רוצה לומר שמצד שחי חיי האדם בעבודת בוראו, וכן אמר בכולם על דרך זה, כי כולם היו צדיקים והיו לב וסגולה, מה שאין כן בעשרה דורות שמנוח ועד אברהם, לא חשב שנית סך הכולל, כי רובם לא היו סגולה, והיה עניינם רק לקיום המין". הסבר הגיוני, המבוסס על השערה שרוב העשרה דורות הראשונים היו צדיקים ועשרה השניים – לא.

 

נוח

 

בראשית ו,י: וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים--אֶת-שֵׁם, אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת: מדוע נכפל בתורה הולדת שלושת בני נוח, אחרי שכבר נאמר זאת: וַיְהִי-נֹחַ, בֶּן-חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד נֹחַ, אֶת-שֵׁם אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת (ה,לב)? מלבי"ם: "פירותיהם של צדיקים – תורה ומעשים טובים, ומצד גופו הבהמי". במילים אחרות, פעם אחת התורה מספרת שנולדו, כמו כל אדם שמוליד לקיום המין, ופעם שנייה לספר לנו שיש בתולדות אלה משום ביטוי לתורתו ולמעשיו הטובים של נוח.

ח,כב: עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ:  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה: מה חידש ה' בהבטחה זאת, הרי היה זרע וקציר גם לפני המבול? מלבי"ם: " התברר לחוקרי הטבע שכדור הארץ שינה מקומו בזמן מן הזמנים ... כי קודם המבול לא נטה השמש במעגלו השנתיי כ"ג מעלות מן המשווה לצפון ולדרום כמו שהוא עתה, רק מסלול השנתיי היה אז גם כן על קו המשווה או סמוך לו, ועל כן חיו בני אדם חיים ארוכים, כי לא ידעו מנגעי התקופות ושחנויי העיתים שזה סיבה לשינוי האוויר ונגעי בני אדם ומחלותם ... וקודם המבול לא היה זרע וקציר בכל שנה, רק אחד לארבעים שנה ... שעד עתה ... לא היה קור וחום ולא קיץ וחורף, שעתה שנטה השמש במסלולו במהלכו השנתיי ללכת על עגולת המזלות נוטה כ"ג מעלות וחצי – יהיה קור וחום, קיץ וחורף". הנה אישור לשינוי העולם ב 23.5 מעלות ('המפורסם').

ט,ג: כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: מדוע הותר לאדם לאכול חי, מה שלא הותר לו בעת הבריאה? מלבי"ם: "בימי אדם היו גופות בני האדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין ... אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות והאדם הוכן שיתפשט בקצווי ארץ .. שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו ... עתה הועלה האדם למדרגת מדבר, וכמו שאין עוול עם החי יאכל את הצומח, כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף בעל החי, כן אין עוול אם המדבר יאכל את החי ויתעלה להיות גוף של המדבר". ה' דואג לצרכינו ומתחשב במצב גופנו ביחס לסביבה בה אנו חיים.

יא,ז: הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם: מדוע רצה ה' להפריד את האנשים ולהפיצם בעולם? מלבי"ם: "לא נמתין עד שישחיתו כל בני האדם, רק עתה נעשה פירוד ביניהם על ידי פירוד הלשונות, שעל ידי כן נעשה פירוד ביניהם, וזה לטובת הכלל, כי כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, שעל ידי שנפוצו על כל הארץ – לא נתפשטה הכפירה באלוהות לכל העמים". ה' דואג שבני אדם לא יושפעו מרשעים ולכן מפרידם. מעניין ואולי משליך גם על ה"בידוד" בימינו.

יא,כח-לב: וַיָּמָת הָרָן, עַל-פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, בְּאוּר כַּשְׂדִּים ... וַיִּהְיוּ יְמֵי-תֶרַח, חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן: מדוע מזכירה התורה את מקום פטירתם של הרן ושל תרח? מלבי"ם: "(הרן) שתרח גרם מיתתו כי הוא הגיד לנמרוד שבניו עזבו עבודת הצלמים ועל ידי זה הושלמו לכבשן (חז"ל), ואמר שמת ב'אור כשדים' (בעת השלכתו לכבשן) ...תרח לא יצא לארץ ישראל כדי שיהיה אברהם נפרד מבית אביו שהיו עובדי אלילים ושלא ישתתפו בית אביו בברכת ה' עליו ובירושת הארץ ... (תרח) לא התעורר לבקר את בנו ובן בנו (לאחר שאברם עזבו והלך לארץ כנען), וזה היה בהשגחת ה' (לכן כתוב שמת בחרן)". כל מילה בתורה רומזת לעניין גבוה. מעניין.

לך לך

 

בראשית יב,ג-ד: וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: מדוע כפלה התורה 'ואברכה מברכיך' ו 'נברכו בך כל משפחות האדמה'? מלבי"ם: "מברכיך בלשון רבים כי המברכים יהיו רבים, שהם רוב אנשי העולם שקבלו דעותיו ואמונתו ובעבור זה יברכם ה' ... שעל ידך יכירו כי יש אל עליון וייוודע להם שורשי האמונה ויתברכו מה'". ברכה למברכים, שיתברכו בעקבות ברכתם.

יב,יג: אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ: מדוע הפקיר אברם את שרה כדי לקבל מתנות? מלבי"ם: "שתאמר (שרה) לכל האנשים שאת מבקשת להינשא לאיש, רק באשר את אחותי, ואי אפשר שתינשא לאיש בלעדי רשות אחיה והסכמתו ... שצריך לתת לי מתנות במחיר מה שארצה שתינשא לו... בזה התחכם אברהם להימלט כל מי שירצה אותה לאישה יבקש בעדה  מחיר גדול שאין בכוח איש לתת לו". אברהם לא שיער שהמלך העשיר יהיה מוכן לשלם.

יד,כג: אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל, וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם: מדוע לא רצה אברם לקחת לעצמו מן השלל, הרי הוא הצילו אחרי ייאוש בעלים? מלבי"ם: "על ידי ניצוח המלכים הכירו כל באי עולם שה' אל עליון ושהוא משגיח על יראיו ומפליא עמהם פלאות, אם כן השכר היותר גדול בעיניו, ולא יצוייר שיקבל עם זה עוד שכר אחר ... לא ידיו עשו את החייל הזה ...  רק ה' הוא היה הלוחם והמנצח, ואיך יקח מן השלל מאומה?". אברם מוותר על שכר כדי לפרסם בעולם את גדולת ה'.

טו,ג: וַיֹּאמֶר אַבְרָם--הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי: האם לאברם היה ספק בהבטחת ה' לזרע משלו, שכבר נאמרה לו כמה פעמים קודם (לזרעך אתן את הארץ הזו; ושמתי את זרעך כעפר הארץ)? מלבי"ם: "הלא ימי חיי יחלפו בלא זרע והבן שייוולד לי סמוך למיתתי יהיה קטן ... העבד ייקח כל עושרי ולא ייתן לו מאומה". אברהם ידע שיהיה לו זרע, אך חשש שזה יקרה סמוך (לפני או אחרי) מיתתו.

טו,יג: וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה: מלבי"ם: "למה נגזר על בניו עבדות ועינוי בלא פשע? ...האומה אשר בחר ה' לסגולתו שם אותה תחילה בכור הברזל לצרף סיגי החומר ולזככה ולטהרה על ידי עוני ומכאובות". כמו ניתוח לצורך הבראה, כך העוני והעבדות לשם זיכוך לב האומה וצירופו אל ה'.

טז,ה: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ: מדוע מתלוננת שרי, והרי היא נתנה שפחתה בחיקו? מלבי"ם: "שרה חשבה שאברם הוציא אותה לחירות ועל כן היא מקילה בכבודה, וזה חמס, כי הייתה שפחתה מנכסי מלוג שלה, שאין הבעל יכול לשחררה". מעניין ששרה חשדה באברם בגזל וחמס. אתמהה.

יז,כז: וְכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת, וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן-נֵכָר--נִמֹּלוּ, אִתּוֹ: מה משמעות הכתוב 'נימולו איתו'? מלבי"ם: "אם היו יוצאים מרשות אברהם לא היו חייבים במילה, וכן לא חל חיוב זה על זרעם". מילת הנוכרים הייתה בגלל קרבתם לאברהם ולא כחובה, ואינם כלולים בברית עם ה'.

 וירא

בראשית יח,ג-ד: אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם: מדוע התורה עוברת מלשון יחיד לרבים? מלבי"ם: "כשרץ לקראתם לא סר מראות ה' מעליו וביקש שלא יעבור (בלשון יחיד) ממנו עד יקיים מצוות הכנסת אורחים". ה' חשוב, אך לא פחות חשובה הכנסת אורחים.

יז,כ-כא: זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם--כִּי כָבְדָה, מְאֹד. אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה: אם ה' כבר ידע שחטאתם של בני סדום כבדה, מדוע גם ירד לראות? מלבי"ם: "בזה נעלה משפט ה' ממשפט בני אדם ... במקום הצדק (בבית המשפט) לא יביטו על עניין אחר – רק על רשע של המעשה, אבל במשפט האלוהים יביט על הצדיק ועל הרשע, רוצה לומר יבחן את הפועל את הרשע ותכונתו, וגם יבלן את העת באיזה עת הרשיע, ועניין החפץ ... וגם יביט על המעשה בכללו ובצירוף המקום שנעשה המעשה". ה' רוצה לבחון בכליו ובעיניו את הרשע לפני שגוזר כלייה על סדום ואנשיה.

יט,יז-כו: אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר ... וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח: מלבי"ם: "למה אמר אל תביט אחריך ולמה נעשית אשתו נציב מלח? ... בדרך שהלך לוט הלך הנגף אחריו (לפי הזוהר) ולא השיגתהו ... ואשתו של לוט שלכה מאחריו לא האמינה לדברי המלאך שאמר 'אל תביט אחריך' והביטה לראות את המהפכה, ונדבק בה הנגף וגופה נהפך לנציב מלח להיות לאות על רשעתה, כי היו מעשיה כמעשה אנשי סדום". אי אמונה היא רשע.

כב,ה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה: מלבי"ם: "למה ציווה לנערים לשבת פה, וטוב שדבר גדול כזה יהיה בקהל רב לקדש את השם? ... כי בוש מלפניהם לעשות מעשה שעד עתה היה זה תועבה בעיניו (להקריב אדם לאל), ולא רצה שילמדו לעשות כזאת, ועל כן הסתיר הדבר מהם". אברהם דאג לחנך את העולם לטוב, גם כאשר צווה מה שנראה בעיניו גדבר רע ומאולץ לביצוע במצוות ה'.

 

חיי שרה

 בראשית כג,בוַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: מלבי"ם: "למה נתן ג' סימנים – 'קרית ארבע היא חברון בארץ כנען'? ... בקרית ארבע – שהיא מוכנת לקבורת הארבעה זוגות, חברון – ששם יתחברו הרוח עם הגוף, עולם העליון והתחתון, בארץ כנען – הקדושה". מיתת צדיקה משמעותית, לא רק חייה.

כד,יד: וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק: מלבי"ם: "ומה אם הנערה שיאמר לה הטי כדך ותעשה כן – לא תהיה ממשפחת אברהם? ... לא חשב כלל לקחת אשה ממשפחת אברהם". באמת אברהם לא ציווה אותו לקחת ממשפחתו אלא: כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ (ד). ה' גלגל כך שבאותו יום רבקה יצאה בעצמה לשאוב: וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת (טו), מה שלא קורה בכל יום, כי היא בת עשירים.

 

תולדות

 

בראשית כה,כא: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא: מלבי"ם: "מאין ידע יצחק שהיא עקרה ולא הוא? ... היו אימותינו עקרות כי כשייצא מן הקליפה פרי קודש – אין הטבע מוכנת מעצמה עד יופיע כוח אלוהי ... שהוא כבר הובטח על הבנים מעת העקדה והתפלל שהבנים יהיו ממנה". קשיים בחיים נועדו להחדרת אלוהים לתוכנו.

כה,לא: וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי: מלבי"ם: "איך רימה יעקב את אחיו לקחת ממנו הבכורה בנזיד עדשים? ... שממילא היא נמכרת לי אחר שאינך רוצה בה ('ויבז עשו את הבכורה'), וזה דומה כמי שרואה אחד שרוצה להשליך כיסו (ארנקו) לים, ומבקש שימכרהו לו בעד לחם ונזיד עדשים, שאין זה מרמה את חברו, רק כמציל מן ההפקר". המלבי"ם יכול להיות עורך דין טוב...

כז,ד: וְהָבִיאָה לִּי--וְאֹכֵלָה:  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת: מלבים: "מה ראה יצחק לברך את עשו דווקא ולא את יעקב? ... רצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש וגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה'". ברכת יצחק לעשו הייתה אמורה להיות הצדקה לברכת הרוחניות ליעקב.  מעניין.

כז,מו: וַתֹּאמֶר רִבְקָה, אֶל-יִצְחָק, קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת: מדוע לא אמרה רבקה ליצחק שעשו מתכוון להרוג את יעקב? מלבי"ם: "לא רצתה לגלות ליצחק ... פן יצטער על זה". רבקה דאגה לשלום בעלה, גם בעת משבר כזה שבן אחד רוצה להרוג את הבן השני שלה. אישה מיוחדת.

 

ויצא

 

בראשית כח,י: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע: מלבי"ם: "למה אמר שנית שיעקב יצא מבאר שבע, וכבר אמר 'וילך פדנה ארם' (כח,ה)? ... כל הנביאים לא נבאו אלא בארץ, ונבואה זו הייתה בעת שיצא יעקב מבאר שבע והלך במהלכו לחרן, שאף שלא היה עדיין בחוץ לארץ, כבר עשה תנועת העתק מארץ ישראל לחוץ לארץ, וזה מאפיל זוהר הנבואה". קדושת הארץ מתגברת כאשר אדם מתכוון לעוזבה והאדם צריך חיזוק לפני שעוזבה. מעניין.

כח,כ-כא: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים: מלבי"ם: "משמע שעבד על מנת לקבל פרס? ... הלא לא הבטיחני שיהיה לי לאלוהים ... ועל כן אני נודר ... שאשאר בצדקתי". ה' הבטיח ליעקב בחלום רק וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת (טו), ויעקב נדר שיישאר עובד ה' אם יהיה לו לאלוהים.

לא,מה-מו: וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל: מלבי"ם: "למה היה צריך שני אותות, גל ומצבה? ... יקימו גל אבנים גדול שבו יזכרו העדים את הברית שנעשה לפניהם ... דברים שבסתר יקימו מצבה, שהייתה קדושה בימים ההם שבה יזכור ה' ויהיה לעֵד על הברית הנעשה ... יעקב התיירא מלבן שלא יעשה עמו רע בגלוי, ולבן התיירא מיעקב שלא יעשה רע לבנותיו בסתר ... ואם כן יעקב היה צריך להזמין את ה' היודע תעלומות לעד ... ואם כן היה צריך להקים מצבה .... ולבן שהתחייב את עצמו שלא יעשה רע בגלוי היה צריך להזמין אנשים לעדים והיה צריך להקים גל אבנים". גם בעת כריתת ברית השלום כל אחד חשב על צרכיו, ברית על הנסתר וברית על הגלוי.

 

וישלח

בראשית לב,ד: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם: מלבי"ם: "למה התעורר עתה לשלוח מלאכים הלא טוב שיישאר עשו בשעיר וישכח שנאתו משיעורר אותו ואת איבתו? ... למה התירא יעקב וה' הבטיחו שיהיה עמו? ... כאשר הרגיש ע"י המלאכים שהוא בסכנה, נסה לאחוז דרכים טבעיים לרצות את עשו כדי שלא יצטרך לנס ... יִראה מורָה שאין בטחונו כראוי ... מזה דן שאינו ראוי לניסים ... ועל כן נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה". יעקב עניו מטבעו ומכיר בחולשותיו.

לב,לב-לג: וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ, עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ: מלבי"ם: "למה לא יאכלו את גיד הנשה? ... כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאווה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה, והאוכלו ידבק בו כח התאווה, לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזיכרון כי צריכים להתפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים לאלוהיהם". גיד הנשה כמו בשר בהמה טמאה. מעניין.

לד,א: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: מדוע התורה מפרטת 'בת לאה אשר ילדה ליעקב'? מלבי"ם: מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות, כי הייתה "בת לאה", שהייתה צנועה באוהלה, "ואשר ילדה ליעקב", שלידתה היה מתייחס אל יעקב שהייתה צנועה וכשרה, כי לא הייתה היציאה ללכת אחרי הבחורים רק "לראות בבנות הארץ" ובתהלוכותיהן". שלא ירננו עליה מפרשים שונים כי הייתה 'יצאנית', לא היא ולא אימה לאה.

לה,כ: הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל, עַד-הַיּוֹם: מה פירוש 'עד היום'? מלבי"ם: "מצבת קבורת רחל נשארה קיימת "עד היום". שבכל דור ודור יחדשו אותה, למען ידעו קבורת רחל. ולמדו חז"ל שנקברה שם כדי שיתפללו ישראל על קברה בלכתם לגולה, אומר כי הציב מצבה כדי שתהיה קיימת עד היום באחרית הימים, שיצטרכו לדעת מקום קבורת רחל". לטעמי 'קבורת רחל' והמצבה אינה במקום הידוע ליד גילה אלא ב'קובור הני ישראיל' ליד הישוב אדם, החלקו של בנימין, וכדי לצאת ידי הספק, הייתי מציע להתפלל גם כאן וגם שם. ראה מאמרי 'קווים, כיוונים, כוונות מאברהם אבינו עד דוד המלך".

 http://www.daat.ac.il/he-il/eretz_israel/books-and-articles/mas_meavraham.htm

 

וישב

 בראשית לז,ב: יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה: מדוע היה בביתו כשאחיו רעו בשכם ובדותן? מלבי"ם: "רוצה לומר שהיה רועה ומנהיג (את אחיו) בעת שהיו אחיו עוסקים ברעיית הצאן, היה מוכיח אותם ביראת ה' ורעה אותם דעה והשכל". גם בהיותו בן 17 הנהיג את אחיו אך מתוך ענווה, שהרי שירת בענווה את בני השפחות.

לז,ג: וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים: מה המיוחד בכתונת הפסים, שגרמה לקנאת האחים ולשנאתם אותו? מלבי"ם: "הוא (יוסף) שעמד בבית לפני אביו היה צריך ללבוש נגדי כבוד לכבוד אביו ... ראו כי אהב אותו מכולם ואי אפשר שלא יימצא גם בהם 'ילד שעשועים', ולכן 'וישנאו אותו' ... שעשה לו כתונת פסים שמורָה שרוצה ליחדו לעבודת ה' ולתת לו מעלת הבכורה, ועל כן יציינהו בבגדי כהונה וכתונת בד קודש ... בפרט מה שראו בעניין החלומות, כי חושב למלוך עליהם". קבלנו שיעור הדרכה הורית, איך לא לתת הרגשה של קיפוח מול העדפה בקרב הילדים.

לח,כו: וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי: במה היא צדקה, אולי טרם הגיע הזמן לייבום של שלה? מלבי"ם: "מה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפי זה הייתה זקוקתי, לא זקוקת בני, ... היה עוולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת". למעשה יהודה הודה לא רק בצדקתה אלא גם בחטאו, שלא ייבם את זקוקתו.

לט,ג: וַיַּרְא אֲדֹנָיו, כִּי יְהוָה אִתּוֹ: לפי מה ראה פוטיפר שה' עם יוסף? מלבי"ם: "יש סימן להכיר בין ... הצלחה טבעית ... למשל שיסחור דבר שיש בו רווח ... הצלחה ההשגחית תהיה בהיפך, שאם הוא בלתי מצליח מצד המזל ובוחר בדברים רעים ובלתי מצליחים, בכל זאת תהפוך אותם ההשגחה לטוב, נגד הטבע, וביוסף שהיה בו שני מיני ההצלחות, על ידי הטבע ועל ידי ההשגחה". ראייה נכונה.

לט,ח: וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: מדוע דווקא 'וימאן' ולא 'ואבה'? מלבי"ם: "אבה הוא בלב וימאן – הוא בפה, שהגם שאבה בלב – כבש את יצרו". זהו הצדיק יוסף, הכובש את יצרו.

 

מקץ

 

בראשית מא,ח: וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה: מדוע פרעה לא קבל את פתרונות חרטומיו, וכן קיבל את פתרון יוסף? מלבי"ם: "'ויספר להם פרעה את חלומו', שבאמת היה חלום אחד ,,, והחרטומים חשבו שהם שני חלומות, ועל זה אמר 'ואין פותר אותם' ... והם לא פתרוהו לפרעה ... יוסף הניח ג' הנחות הפך החרטומים, א', שהם פתרונו לשני חלומות והוא אמר שהוא חלום אחד ...". העניין הוא בטיב החלום, אחד או שניים.

מב,טו: בְּזֹאת, תִּבָּחֵנוּ:  חֵי פַרְעֹה אִם-תֵּצְאוּ מִזֶּה, כִּי אִם-בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה: מלבי"ם: "איך תהיה זאת הבחינה אם יביאו אחיהם הקטן, הלא יוכלו להביא איש זר ולומר שהוא אחיהם? ... אמר יוסף 'ואתם תאסרו', שלא יוכלו לדבר עם בנימין בבואו ולעשות קנוניה עמו לכוון דבריהם, ואחר כך 'יבחנו דבריכם'". יוסף חכם ונבון.

 

ויחי

 

בראשית מח,יד: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: מה משמעות השתת היד לצד ימין או שמאל? המלבי"ם: "את אפרים ברך בימין, שהימין מורה תמיד על הנהגה הנסיית, שימין ה' עושה חיל – למעלה מן הטבע, ואת מנשה ברך ביד שמאל שמורה על הנהגה הטבעיית המתייחסת לשמאל ... ושני ההנהגות האלה יהיו בם לטובה עד ש'ידגו לרוב' ... שאפרים גדולתו תהיה על ידי ריבוי האיכות, וגדולת מנשה הוא על ידי ריבוי הכמות, רוצה לומר שנמצא לפעמים איש אחד שקול כגוי כולו על ידי מעלתו ועוצמת קדושתו". לא צריך להיות הרבה בכמות כדי לזכות בימין. נקווה שהכלל הזה גם יפעל בבחירות הקרובות...

מט,יד-טו: יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם--רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה: מהי מנוחה טובה? מלבי"ם: "(יששכר) בחר יותר לנוח במקומו ולא לסחור למרחוק, כי עסק בחכמה ובתורה, שלזה צריך מנוחה". מנוחה אינה עצלות, אלא מכשיר להגברת לימוד תורה. מצד שני גם תורה אינה סיבה לעצלות, אלא למסחר ועבודת אדמה ('ואת הארץ כי נעמה') קרוב לבית כך שזה לא יפגע בלימוד התורה ולא יחליף אותה. מעניין.

מט,כח: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם--אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם: מה מוסיפות המילים 'ברך אותם'? מלבי"ם: "שברכת כל אחד הוצרך לצורך הכלל ... ועתה שנאסף המקור (יעקב) צריך לחבר את הי"ב ברכות ושקתות המים להיות אחד". יעקב משפיע מברכתו על כל בניו ובכך הם כולם מתאחדים להיות אחד כמותו.

 

שמות

שמות א,ט-י: וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה: מלבי"ם: "מה שאמר 'עם בני ישראל רב' משמע שהם כבר רבים מהם, ואיך אמר 'פן ירבה'? ... פירוש 'רב' – שיתרבה יותר מן המצריים, למשל כשנתרבו ישראל מן שבעים נפש למספר שבעת אלפים, שהוא מאה פעמים ממה שהיו, לא נתרבו המצריים רק להיות כפליים ממה שהיו, והגם שעתה הם עדיין מועטים". מלבי"ם רואה כאן התרבות יחסית למצרים. מעניין. אי"ם רואה כן 'רב' כפשוטו, ו'פן ירבה' – ירבה עוד יותר, שהרי כבר עכשיו הוא בעוצמה ('ועצום') יותר מהמצרים.

 

ג,יב: וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ:  בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה: מלבי"ם: "איך תלה האות בדבר שעתיד להיות אחרי ימים רבים? ... אינך כשליח שהמְשַלֵּח יושב במקומו ... רק כשליח שהמלך הגדול משלחו ... וכזה אין צריך לשלוח איש גדול ונכבד ... וזה לך האות, ובדבר הזה תהיה ניכר שאתה שלוחי, לפי שאהיה עמך וכל אשר תרצה אעשה". העתיד כבר כאן, שכל דברי משה יתקיימו, ברצון ה' ושליחותו שעל משה.

 

ג,יד: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: אם שם ה' הוא 'אהיה אשר אהיה' מדוע אמר רק 'אהיה שלחני'? מלבי"ם: "כי בשם 'אהיה' כבר כללת כל התארים והשלמויות, ולא תאמר רק 'אהיה שלחני אליכם', שזה כולל הכל". לפי המלבי"ם 'אהיה ' השני בא להורות על חכם או גיבור וקדוש, ואינו נצרך לדבר משה לעם.

 

ג,יח: וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ: מלבי"ם: "אחר שאמר לו 'ושמעו לקולך', איך אמר משה 'הן לא ישמעו בקולי' (ד,א)? ... יש הבדל בין שמיעה לקול ובין שמיעה בקול. שמיעה בקול הוא שמקבל דברי הפוקד ועושה כדברו, ושמיעה לקול מציין שמטה אזנו לדבריו ושומע אל ראיותיו וחוקר ודורש עליהם ... ה' לא הבטיחו רק שישמעו לקולו, לא שישמעו בקולו ויעשו כדבריו". יש שמיעה לציות ויש שמיעה לעיון. מעניין.

 

ד,יב: וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר: מדוע ה' לא הבטיח למשה שירפאנו, בהתאם לתלונת משה 'ואני ערל שפתים' (ו,יב), 'כבד פה וכבד לשון אנוכי'? מלבי"ם: "כדי שיידעו כולם שמה שהצליח בשליחותו אל פרעה ואל ישראל לא היה על ידי שהיה בעל לשון ... ובכל זאת חלו מפניו מלך ושרים, ידעו כי יד ה' עשתה זאת, לא תחבולה אנושית וחלקת לשון ופיתוי שפתיים, ולי עוד בזה טעם ... שבזה יידעו כולם שה' הוא הדובר בו והוא אשר שם הדברים בפיו". ואני הקטן וקשה הגיבור מוסיף שבכך אנשים שמים לב יותר לדבריך.

וארא

שמות ו,ג: וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: מלבי"ם: "והלא גם עם האבות דבר כמה פעמים בשם הוי"ה? ... לא השיגו אותו בעצמותו רק כפי שהוא מלובש בשאר שמות שבהם ישכון כבוד בהיכלו ... אמר לשון ידיעה (לא נודעתי) כי בהשגה זו אין שם ראייה, רק ידיעה מדעית בלבד". משה זכה לראייה מיוחדת של אספקלריה מאירה, "והשיג את האלוהות כפי מה שהוא בעצמו למעלה מן העולמות, מופשט מכל ציור ותמונה" (לשון המלבי"ם). שנזכה.

ו,ו-ח: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה ... וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה: מדוע שלוש פעמים 'אני ה''? המלבי"ם: "תאמר להם ששלושה דברים שאני צריך לעשות להם ... על ידי ניסים גלויים על ידי שם הוי"ה, והם: יציאת מצרים ומתן תורה וירושת הארץ". עוד נימוק להתגלות בשם הוי"ה למשה.

 

ו,טז-כ: וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה ... וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת, שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה ... וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: מלבי"ם: "(מדוע) והזכיר בייחוד שני חיי לוי וקהת ועמרם ודילג יתר השבטים? ... הודיע שני חיי לוי כי הוא היה הסגולה ... ומבניו מצא את הסגולה בקהת ... ומבני קהת מצא את המרגלית בעמרם". לטעמי המלבי"ם לא הסביר מדוע לציין את שנות חייהם של בני הסגולה. אי"ם מצא הסבר בכך שלפי גילם של לוי, קהת ועמרם ניתן לחשב את שהותם של בני ישראל במצרים 430 שנה לפי הכתוב: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (יב,מ), ולהסביר את דברי חז"ל שהעינוי במצרים היה במשך 210 שנים. המעוניין בהסבר יפנה אלי או יעיין בביאור "תורה ככתבה".

 

ח,כד: רַק הַרְחֵק לֹא-תַרְחִיקוּ, לָלֶכֶת: מלבי"ם: "למה אמר שלא ירחיקו ללכת? ... אמר שאלוהיכם נמצא בארץ בכל מקום ... די בשתצאו מן הארץ אל המדבר שלא יראו המצרים בזיון תועבותם ואין צריך להתרחק דרך שלושה ימים". פרעה דואג לעמו, ואינו נכנע עדיין למשה.

 

בא

 

שמות י,כד: וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה--רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג: גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם: מלבי"ם: "למה בחר פרעה תחילה שיישארו הטף, ועתה בחר שיישארו המקנה? ... חשב שהולכים לעבוד לפועל הטוב (האליל הפועל טוב, בניגוד לאליל הפועל רע) ואם כן אין צריך להקריב קורבנות, רק שילכו הטף". פרעה פרקטי, מה צריך הטף לעבוד לפועל הטוב עם הצאן, או טף או צאן.

 

יב,יב: וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה: מדוע 'שפטים' ולא 'משפטים'? מלבי"ם: "שפטים – היינו מה שהם נגד הטבע". ה' רצה לא רק להעניש את המצרים, אלא להראות את כוחו, 'אני ה'', ובלשון המלבי"ם: "עונשים כאלה לא יוכל לעשות רק ה' לבדו, לא זולתו".

 

יב,מ: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: איך לחשב את 430 השנים? מלבי"ם: "מיום שנולד מנשה ואפרים שהיה חמש שנים שבא יעקב (לפי פרקי דרבי אליעזר, פ' מח), ומאז ישבו ג' נפשות (?) במצרים רט"ו (215) שנה, ויען שהם שעבדו בם ביום ובלילה ... כפלו את החשבון (215*2=430) ... ולי נראה עוד במה שכתוב בזוהר שצבאות ה' השלימו החשבון, כי צבא מעלה היו עמהם בגלות ונשתתפו בצרתם ולכן חישבו החשבון מִשְנֶה, ונעשה (215*2=) 430 שנים, ועל זה אמר". שתי אופציות מציג המלבי"ם, אחת מהמדרש ואחת מהזוהר. ראו בביאור אי"ם שמצא פתרון פשט פשוט, ולהלן ב'וידעת היום' גם מצא הסבר מדוע ישבו 430 שנה ולא 400 שנה לפי הגזירה ב"ברית בין הבתרים".

 

 בשלח

 

שמות יג,יז: וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: מלבי"ם: "למה לא אמר שהסב אותם כדי לקרוע הים ולהטביע את המצרים? ... שזה היה ההכנה אם להפיל אימה ופחד על יושבי כנען על ידי נס של קריעת ים סוף, כמו שכתוב 'ישמעו עמים ירגזון' ... ואם מה שקבלו תחילה את התורה". ה' הכין אותנו לכניסה לארץ בהטלת אימה על הגויים וקבלת התורה.

 

יד,ה: וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו: מדוע 'ברח' הרי פרעה שלח אותם בעצמו? מלבי"ם: " היה חושב שלבם בוטח באל מעוזם ואין יראים מן המצריים ואין צריך  לברוח, אבל הוגד לו שתחלה ברח העם, כי על כן הלכו ביום ובלילה כבורחים, ומזה הוכיח שמה שחזרו לאחריהם היה מפני שהם נבוכים ושבעל צפון הכריח אותם לחזור". עצם הליכתם יום ולילה ושינוי הכיוון מראה על בריחה, אך גם זה היה מאת ה', להפוך את לב פרעה ועבדיו.

 

יד,לא: וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ: מדוע יראו את ה' ולא מה' ומדוע 'ויאמינו בה'' ולא 'לה''? מלבי"ם: " עד עתה יראו מה' יראת הגמול והעונש, שבזה בא פעל ירא מקושר עם מ"ם, ועתה יראו יראת הרוממות ... אמונה שאחריו למ"ד מציין שמאמין אל מה שאומר לו לפי שעה, ואמונה שאחריו ב' מציין שמאמין בהעצם עצמו ובכחו". 'את' יותר חזק מ 'מ' ו 'ל'.

 

טז,כב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה--שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: מלבי"ם: "למה באו הנשיאים ויגידו למשה הלא כבר אמר והיה ביום השישי והכינו והיה משנה? ... הטעם מפני ששבתון שבת קדש לה' מחר, שלפי מה שחשבו הנשיאים שעל ידי ההכנה תבוא בו ברכה שיהיה משנה, א"כ השבת הוא רק שבתון לישראל שהם אסורים לצאת וללקוט בשבת, אבל אינו שבתון לה' כי הוא יוריד המן גם בשבת, אבל האמת שהוא שבתון וקדש לה' שהוא ישבות בו ולא יוריד המן בשבת". ה' דואג לנו ומבטיח את פרנסתנו, גם בשבת.

 

יתרו

 

שמות יח,ג: וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ:  אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם--כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: מלבי"ם: "למה הזכיר פה שמות הבנים? ... זה האות שאהב את בניו, כי הם ציינו בשמותם את כל קורותיו". מעניין שקריאת שם לבנים יכולה לבטא גם לבטא את קורות האב.

 

יח,יג-יד: וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה ... מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ: מדוע יתרו נקט לשון 'ניצב' והכתוב אומר 'ויעמוד העם'? מלבי"ם: "עמידה היא היפך הישיבה, וההצבה היא במקום שצריך התחזקות". בעצם ניסוח שאלת יתרו את משה, הוא כבר נותן לו את הפתרון, שצריך התחזקות".

 

יט,ג: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: מה ההבדל בין אמירה להגדה, ובין בית יעקב לבני ישראל? מלבי"ם: "הגדה היא מגיד לו דבר חדש נפלא ממנו ... ועניין שנחוץ לו לדעתו, ואמירה כולל כל מאמר שיאמר לו בפיו ... בניו ההמוניים נקראו בשם יעקב, וגדולי האומה או העם כשהם במעלה עליונה – נקראו בשם ישראל, לפי זה ציווהו שיאמר לבית יעקב שהם ההמון – דברים קלים פשוטים, ושיגיד לבני ישראל שהם גדוליהם וזקניהם – דברים גדולים חדשים". אבחנה מחודדת להמון ולגדולים.

 

יט,כא: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם: מלבי"ם: "למה ציווה 'רד העד בעם' שכבר הגביל את העם סביב והזהירם על זה (וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ; יב)? ... הוצרך עתה לזרזו שנית מפני ג' טעמים: א' שאחר שהעם לא רצו שלא יהיה אמצעי בינם ובין ה' ... ב' מפני שעתה נעתק אור השכינה מן כלל ההר אל ראש ההר רחוק מן המחנה ... יחשבו שעתה מותר להם לעלות בקצה ההר ... כדי לראות ... כי אי אפשר לראות מרחוק. ג' ... הם מוזהרים מלעבור גבול ההשגה ויחשבו שראו איזה תמונה ... יצייר להם הכוח הדמיוני איזה גבול ... ויגשימו את האלוהות". ה' לא סתם ביקש את משה לעלות ולרדת כמה פעמים.

 

כ,י: וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת: מה ההבדל בין 'נח' ל'שבת'? מלבי"ם: "נח מהעסק שעסק לברוא ברואים חדשים ... השבית מלאכת הטבע וסידורה ותיקן הנהגה אחרת ניסיית... ומצד שבו קבע הנהגה השגחית ניסיית שבה ישפיע שפע ברכה ממקור הברכה העליונה". ה' נח מהיצירה אך שבת ממלאכת הטבע והפכה לניסיית ושפע ברכה. שנזכה.

 

כ,י-יא: וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת--וַיְקַדְּשֵׁהוּ. כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ: מדוע נסמכה מצוות כיבוד הורים למצוות השבת? מלבי"ם: "בששת ימי בראשית המציא האישים (ברא את אדם וחווה), ואם לא היה שובת ממלאכתו והיה ממציא האישים תמיד בדרך זה (של בריאה), לא היה מציאות לאבות מולידים כי היו נבראים תמיד מאת ה' ... ובזה יש לאבות שותפות עם ה' שהם יוציאו הגוויות וה' ייתן נשמה ויפיח רוח חיים, ולכן סמך כיבוד ואם אצל שבת". ה' ואדם שותפים בבריאה המתמשכת.

 

 

משפטים

שמות כא,א: וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם: מהו לשון 'תשים לפניהם'? מלבי"ם: "כדבר העומד נכחו והכל ערוך ומסודר לפניו, וכמו שכתוב 'ואתה הראית לדעת', שהדעת היא הידיעה הברורה". דברים צריכים להיות ברורים. אי"ם פירש אחרת את המילה 'תשים'.

 כב,כד: לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה: מה מבטאת כ"ף הדמיון ('כנושה')? מלבי"ם: שאף שרק מתדמֶה בעיניו כנושה – אסור". גם להפחיד את הלווה אסור. מעניין.

 

כב,כז: אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל; וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר: מה המיוחד בלשונות 'תקלל' ו'תאור'? מלבי"ם: "קללה מציין דיבור ... וארר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדיבורו, והוא הפך הברכה, ולכן אמר 'ומקללך אאור' (בראשית יב,ג), שהם רק יקללו בדיבור ולא יזיק לך, ואני אאור אותם בפועל". לקלל – לא מזיק, לארר – מזיק. מעניין.

 

כג,ח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: מה ההבדל בין הלשון (פקחים) כאן לבין הלשון בדברים טז,יט (חכמים): כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם? מלבי"ם: "סתם 'חכמה' הונח על דברים שאי אפשר לאדם להוציא מכוח בינתו, רק לקבלם מאחרים ... ועיקר שם 'חכם' הונח על החכם בחוכמת התורה ... ויש הבדל בין 'חכם' ובין 'פיקח', ששם 'פיקח' הונח בעצם שישקיף בעין שכלו על הסרת המכסה מעל עיניים הפנימיים ... והפקחים יכוונו אל תעלומות הדרכים וטיב המעשים מצד שכלם ותבונתם, אף בלא קבלה מאחרים". השוחד גורם שני דברים חמורים, גם גורם לחוסר יכולת ללמוד וגם לחוסר יכולת לחשוב.

 תרומה

שמות כה,ב: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי: מדוע 'מאת כל איש' ולא 'מכל איש'? מלבי"ם: "קח 'מאתו' מציין שנותן ברצון טוב, שלא על ידי שום הכרח ... מציין שהנותן הוא בעל רצון ובחירה ונותן בטוב לבו". ביאור נאה בעקיפין למדוע 'ויקחו' ולא 'ויתנו', שהרי הנתינה ברצון היא 'לקיחה מאת'. נאה.

כה,ח: וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם: מה הרמז בעשיית המשכן, שהוא מוגדר כ'מקדש'? מלבי" כתב ביאור הנקרא 'רמזי המשכן' ובו הוא חושף מה רמז ה' בכל פרט בעשיית המשכן: "כבר נודע שכל העולמות הם מתאחדים כאיש אחד, וכל המציאות נקרא בשם 'האדם הגדול', פירושו שכמו שכל איברי האדם ... קשורים קצתם בקצתם וכל אחד משלים את חברו ...  כן כל המציאות והעולמות אין מספר אשר ברא ה' הם ערוכים ומסודרים כאיש אחד ... וכולם קשורים זה בזה ... המנורה בכלל יש 50 שערי בינה כי המנורה רמזה על בינה, והארון שרמז על החכמה ... ובאשר המשכן נעשה לחבר בו כל כלל ישראל להיחשב כגוף אחד". קצרתי בערך 99.9% ממה שכתב המלבי"ם, אך אני מקווה שרוח הדברים הובנה.

תצוה

 

שמות כח: רמזי המשכן: כאשר ציווה על מלבושי הכהנים החיצונים, היה עיקר הכוונה להורותם דעת, איך ילבישו את נפשם טוּב המידות והתכונות לטהרהּ ולקדשהּ ... ובאו המכנסים להזכירו ... לעצור כוח התאווני לכסות בשר ערווה, והכתונת ... כוח הכעסני ... שכתוב ויטבלו את הכתונת בדם ... אבנט שחגר בעד הלב ... מכפר על הרהור הלב ... המצנפת לכסות ראשו מפני אימת השכינה שלמעלה מראשו ... מצנפת מכפרת על גסי הרוח ...". אין ציווי סתמי, הכל מרמז על עבודת ה'.

 

כט,מה-מו: וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם: כיצד משפיעה השראת השכינה לידיעת ה'? מלבי"ם: "על ידי שתתפשט שכינת השכינה בתוך העם כולו עד שיהיה להם לאלוהים בְּשֶיֶּשְרֶה שכינתו ביניהם, 'וידעו' – ועל ידי כן ישיגו בידיעה ברורה שהוא אלוהיהם ... שישכון בתוכם ושיהיו מרכבה לשכינת עוזו ... ויתחזק הקשר והדיבוק בינו ובין ישראל עם קרובו". השכינה מביאה לידיעה המביאה לחיבור וקשר. מעניין.

 

ל,י: אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם: האם כפרה אחת מכפרת לדורות? מלבי"ם: "אהרן הוא קודש הקודשים ועל כן הוא (המכפר אחת בשנה) המסבב הכפרה לדורות על ידי העבודה שעבד בהיכל ביום הכיפורים הראשון, שזה נשאר להיות צינור ומשפיע את הכפרות שיהיו לדורות". צעד קטן לאדם – צעד גדול לאנושות. שנזכה להיות ראויים לכפרת עד.

 

כי תשא

 

שמות ל,יב: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם: מדוע היה צריך לתת כופר נפש? מלבי"ם: "על ידי כן גם הנגף שהוא עדיין בהם מן חטא העגל ייפסק מעתה". מניין העם חשוב כדי לדעת כמה כבר מתו במגיפה עקב החטא, והשקלים יכפרו על כל גולגולת. מעניין.

 

לג,יז: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם: מה הכוונה 'ואדעך בשם'? מלבי"ם: "להעלותך בהשגה מדרגה אחר מדרגה, שעל ידי מציאת חן תשיג יותר באלוהות, עד שתהיה ראוי מצד שמל ועצמותך שתקשר בך ידיעת ה' ועל ידי כן תלך מחיל אל חיל". מציאת חן בעיני ה' היא ידיעתו, כנראה כך גם מציאת חן בעיני בני אדם.

 

לד,י-יא: וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם; וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה יְהוָה, כִּי-נוֹרָא הוּא, אֲשֶׁר אֲנִי, עֹשֶׂה עִמָּךְ. שְׁמָר-לְךָ--אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוְּךָ הַיּוֹם: מה מהות הברית? מלבי"ם: "על שתהיה שכינתו בקרבם כמו שבקש (יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ; פסוק ט') ... שלא ינהג עמהם בניסים נסתרים ... שיהיו נפלאות ... מפורסמים בכל הארץ  ... התחייבות משני הצדדים ... ש'תשמור לך' היינו להנאתך ולטובתך". הברית היא נוכחות ה' ושמירת המצוות שכבר צוו, לא משהו חדש.

 

לד,כא: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת; בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר, תִּשְׁבֹּת: מדוע בפרשת משפטים (שמות כג,יב) נכתב 'ששת ימים תעשה מעשיך'? מלבי"ם: "כי אז היו עתידים להיות בני חורין ויהיה כמו לעתיד לבוא (ישעיהו סא) ... ועתה אחר מעשה העגל שתצטרך לעבוד את האדמה בעצמך". כמה הפסדנו מחטא העגל... מעניין.

 ויקהל

 

שמות לה,א: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם: מלבי"ם: "איך אמר שציווה ה' לעשות, הלא הציווי דפה שהוא שלא לעשות מלאכה בשבת, ואינה לעשות, רק שלא לעשות? ... ואמר, שהגם שנצטוויתי לעשות מלאכת המשכן כל ימות החול, בכל זאת יום השביעי קודש ואסור לעשות בו אף מלאכת המשכן". עשייה כוללת שביתה מעשייה, שהרי מה שברא ה' בשבת הוא את השביתה: וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית ב,ב).

 

לה,ג: לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת: האם מותר להבעיר אש בליל שבת? מלבי"ם: "מבואר שאין הבערה אסורה אלא ביום השבת, לא סמוך לחשיכה של שבת ... לא תבערו אש הוא רק ביום השבת, לא קודם". מילים מפורשות, אלא שניתן לכלול בהם את ליל שבת, הנחשבת ל'יום השבת'.

 

לה,כא: וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ: מהו נדיב לב ומהו נדיב רוח? מלבי"ם: "'נשאו לבו' – שכוח המושל והבחירה שלו התנדב ברצון טוב, וכל אשר 'נדבה רוחו' – מאשר צייר ברוחו תועלת הנדבה הזאת וגודל עניינה ... עקר התרומה היה נדבת הלב, והנה היה בין בני ישראל עניים שלא היה בידם כל מאומה להתנדב, אבל התנדבו ברוחם ... שאם היה להם עושר גדול היו מתנדבים כל המשכן וכל כליו". אדם יכול לנדב גם מכוח הרצון והרוח.

 

פקודי

 

שמות לח,כא: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: מה ההבדל בין מספר למפקד? מלבי"ם: "מספר – הוא מספר פרטי, מפקד – הוא סכום הכולל ... קבלו את החשבון .. ועשו מהם סכום כולל שנקרא 'פקודי המשכן'". בצלאל אסף את הנתונים מעושי המלאכה, עליהם היה ממונה, ומסר לאיתמר, והוא שסיכם ומסר למשה: אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:  עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (המשך פסוק כ"א).

 

לח,כא: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: מהו 'משכן העדות'? מלבי"ם: "גם המשכן היה מעיד שהכל נעשה באמונה, ממה ששרתה בו שכינה, שזה לא יצויר (לא ייתכן) אם היה במלאכתם איזה עוון וגניבה". גם המפקד העיד, וגם המשכן עצמו העיד שהכול נעשה ביושר.

 

מ,לה: וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן: מדוע לא יכול משה לבוא אל האוהל, הרי הוא נכנס את הענן, שכתוב וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן (שמות כד,כז)? מלבי"ם: "לא היה (בהתגלות) ענן כזה שהכבוד מלובש בו, כי הכבוד נתסלק מן המשכן אל מתחת כנפי הכרובים, ואז היה יכול לבוא". המשכן נועד לאפשר גם לכבוד ה' לשרות בקרב העם, לא רק הענן, שהיה מצוי תדיר על המשכן. קשה להבין.

 

 ויקרא

 

ויקרא א,ב: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מי נכלל בשם 'בני ישראל'? מלבי"ם: "לפעמים יכלול כל מי שהוא משותף בעדת ישראל, בין הנשים בין הגרים והעבדים, ולפעמים אין הנשים בכלל, וכן לא גרים ועבדים, כי שם 'בן' הוא שם זכר ומגביל לו שם בת ... תאמר 'אליהם' – רוצה לומר לבני ישראל לבד, לא לבנות ישראל". לפי זה, פרשת הקרבנות מופנית לגברים בלבד. יש גם קרבנות לנשים, ואז האישה מצוינת במפורש, כגון יולדת, זבה או במעילה: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה (במדבר ה,ו).

 

א,יג: וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה--עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה: מדוע לפעמים נזכר 'הוא' לאחר עולה, חטאת, שלמים, ולפעמים לא? מלבי"ם: "חלילה לחשוב כי באו דברי ה' בלא כוונה ... אף שעולֶה על הדעת שאינו עולָה, בכל זאת הוא עולה ... מבאר בהפך, שרק הוא עולה".

 

ב,יג: וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ: מדוע לשון 'תשבית' ולא לשון חשך או מנע או חדל? מלבי"ם: פועל שבת מורה תמיד שמפסיק מן הדבר שעסק בו עד עתה, או שהתבטל עסק שהתמיד עד עתה במציאות, כמו 'והשבתם אותם מסבלותם'... ונקרא 'מלח ברית אלוהיך' שהוא הברית שכרת ה' ... ולזה צריך מלח שאינה שובתת, רוצה לומר מלח הלקוח ממזג הים שאינה בטלה לעולם, כי מוכרח לקיום הנמצאים, ויצדק פועל 'לא תשבית' כי בזה משבית דבר המתמיד בהוויה". ברית ה' אינה שובתת כמי הים שאינם בטלים. מעניין.

 

ד,ב: נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה: מה שונה 'מצוות ה'' מסתם מצווה? מלבי"ם: "בכלל 'מצוה' סתם יהיה גם מצוות המלך ומצוות בית דין, שנצטווינו לשמוע בקולם ... וכתיב 'לא תסור מן הדבר אשר יורוך' ... נלמד ... מצוות ה' – שאחד ממעט מלך ואחד ממעט מצוות בית דין". יש מצוות שאין לבית דין רשות ליגע בהם.

 

 צו

 

ויקרא ו,ב: צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: מה הבדל בין לשונות ציווי, דיבור ואמירה? מלבי"ם: "דיבור ואמירה כוללים כל מה שיאמר וידבר האדם, בין דרך סיפור והגדה, בין דרך תשובה או בקשה או ציווי וכדומה, לא כן הציווי הוא רק על דבר שלטון שיפקוד על המצוּוה לעשות פקודתו". יש מצוות שה' מדבר או אומר ויש שהוא מצווה כמפקד, אף שאדם לא בהכרח מבין מדוע באה המצווה, או שאינו חפץ לבצע המצווה אך נאלץ מתוקף שלטון ה'.

 

ו,ג: וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: מה ההבדל בין שימה ונתינה? מלבי"ם: "בפועל נתינה ישקיף על ההנחה עצמה, ובפועל שימה ישקיף על איכות ההנחה ... על שישים בנחת ובעיון היטב". העבודה במזבח צריכה להיות בתשומת לב, בנחת.

 

ז,כה: כִּי, כָּל-אֹכֵל חֵלֶב, מִן-הַבְּהֵמָה ... וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת, מֵעַמֶּיהָ: מדוע 'נפש' אוכלת ולא 'האדם האוכל'? מלבי"ם: "שם נפש לא יצדק אצל אכילה, רק באכילת בשר תאווה ... רק אם נפשו מתאווית לאכלו בדרך זה – אז רצונו מַחשבת אותו כדבר מאכל, הגם שאינו מאכל לגופו בדרך זה, נפשו ותאוותו יחשבהו אכילה". אכילת דבר אסור מתוך תאווה – נחשבת כאכילה מכוח נפשו, הנפגמת מכך, וראויה לכריתה.

 

ח,לה: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה, שִׁבְעַת יָמִים, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא תָמוּתוּ:  כִּי-כֵן, צֻוֵּיתִי: מלבי"ם: "למה אמר שנית "כי כן צויתי", והלא כבר אמר "כאשר עשה ביום הזה צוה השם" (לד) ... משה ידע כי יצווה ה' את אהרן אחר כך. אמר לו: מה שאומר שתשמרו את משמרת ה' הוא מצד שצֻוֵיתי אני, ועל זה תקבלו שכר שלא תמותו, וכל שכן שאחר כך תקבלו שכר בקיימך ציווי ה' בעצמו". הציווי למשה נוסף לציווי העתידי לאהרן, כדי להרבות את שכרו של אהרן. לא בדיוק הבנתי. אי"ם הבין את 'כִּי-כֵן, צֻוֵּיתִי' – כהודאה של משה שאינו מבין את טעם הציווי, אלא כך הוא צֻוה, ולכן הוא מצווה.

 

 שמיני

 ויקרא ט,א-ג: וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל ... וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  קְחוּ שְׂעִיר-עִזִּים לְחַטָּאת: מדוע לא צווה ה' ישירות את ישראל ... והלא זקני ישראל עמדו שם במעמד זה? מלבי"ם: "תכף ששמעו הציווי מפני משה לקחו הכל מרוב זריזותם לכלא (לסיים) פשע ולהָתֵם חטאת". מכאן ראייה לחובת הזריזות בעבודת ה'.

 

ט,כד: ; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם: כיצד ליישב את הסתירה במעשה העם בין רינה, שהיא שמחה, לבין נפילת אפיים, שהיא חרדה? מלבי"ם: "נפלו על פניהם מפחד ה' וגאונו ... שנתקבל קרבנם ברצון – ועל זה שמחו וירונו ושבחו לשמים". גם חרדה מה' יכולה להביא לשמחה.

 

יא,ב: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ: מה ההבדל בין 'חיה' ל'בהמה'? מלבי"ם: "חיה – יכלול כל החי מכל בשר ... והבייתיים ייקראו בשם בהמה .. והטעם כי שם חיה הונח בעצם וראשונה על כל אשר בו רוח חיים, רק אחר שהבדילו המינים בשמות מיוחדים ... וטרם כבשם האדם תחת רשותו נקראו בשם חיה". בהמה מוגדרת לפי התייחסות האדם אל החיה למינה.

 

יא,ג: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ: מדוע כאן נתנה התורה רק את הכלל, בלי לפרט את החיות המותרות בשמותיהן, ואילו בפרשת ראה (דברים יד,ד-ה) יש פירוט של עשרה מינים: זֹאת הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר? מלבי"ם: "פה נמצא מופת שהתורה היא אלוקית, שנתן כלל שרק מפריס ומעלה גרה ייאכל ... וחכמי דור דור חקרו ודרשו על כל מיני הבעלי חיים הנמצאים בכל חלקי עולם, ולא מצאו אף מין אחד זולת אלה שיהיו לו שני סימנים ... וזה מופת כי אלוקים ראה ויספרהּ, הכינהּ וגם חקרהּ". הוכחה אלוהית למציאות ה'.

 

  תזריע

 ויקרא יב,ב: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר: מדוע 'זכר' ולא 'בן'? מלבי"ם: "הילד המת או אשר לא כלו לו חדשיו לא יקרא בשם 'בן', משא"כ בשם 'זכר' ונקבה נכלל כל שהיה לידת דבר שניכר בו הזכרות והנקבות ואינו מציין ההשלמה". ברגע שהוולד נולד הוא הוא זכר או נקבה, וכאשר יגדל וגופו יתייצב ייקרא 'בן', מה שמחזק את דעת רש"י, ש'תזריע' הכוונה ל'אפילו ילדתו מחוי, שנמחה ונעשה כעין זרע'.

 

יב,ג: וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: מדוע 'בשר ערלתו' ולא 'ערלתו'? מלבי"ם: "שימול גם הבשר שיש על הערלה, אם עלה בו צרעת ... הוא נדחה מפני המילה". למרות שיש סיכון בהסרה 'כירורגית' של צרעת, יש למול אף אותו. מעניין.

 

יג,מט: וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם: מה הכוונה בירקרק ואדמדם? מלבי"ם: "כפל עי"ן ולמ"ד מורה על חוזק הדבר, שיהיה ירוק שבירוקין". עד כה סברתי שמדובק בירוק ובאדום בהירים, והנה מבאר המלבי"ם שמדובר דווקא בכהות ובחוזק הצבע.

 

מצורע

 

יד,יד: וְנָתַן הַכֹּהֵן, עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית: מה מקור המילה 'תנוך'? מלבי"ם: "שורשו נ"ך, מעניין 'אנך', שהוא הבדיל שמעמידים בגובה החומה, וכן יבואר על גובה האוזן, כמו שתרגם אונקלוס 'על רום אודנא'". אם הבנתי נכון, התנוך נועד לתחום את השימוש באוזן לשמוע מה שנחוץ.

 

יד,לד: כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: מהו לשון 'נתינה' בהקשר של ארץ וצרעת? מלבי"ם: "לשון 'נתינה' רק אם הם לטוב או שהם לתכלית טוב ... נגעים לשון נתינה ... שהם לתכלית טוב, לְכַלֵּא פשע ולהָתם חטאת ... שהוא בשורה והבטחה". גם מה שנראה לנו כצרה הוא נתינה וטוב מאת ה'.

  אחרי מות

 ויקרא יח,ה: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם:  אֲנִי, יְהוָה: מה ההבדל בין 'אדם' ל'האדם'? מלבי"ם: "שם הבא בה"א מורה על כלל המין ... ובמה שכתוב 'אשר יעשה האדם', וכן 'זאת תורת האדם', היינו המין כולו, ואינו מדבר מישראל לבד". שמירת חוקי ה' ומשפטיו אינם מיועדים אך ורק לעם ישראל, אלא לכל אדם.

 

 קדושים

יט,ב: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: האם קדושת ה' תלויה בקדושת ישראל? מלבי"ם: "קדושתי מצד זה שאני אלוהיכם – תלוי בקדושתכם, ולכן הֱיו קדושים ואז אהיה קדוש מזה הצד שאני אלוהיכם ... אמנם ה' נעלה ונישא מכל והוא בקדושתו, בין יתקדשו המונהגים בין לא". קדושת ה' תתממש אם נהיה מונהגיו, אך קדושתו בעינה עומדת.

 

יט,יח: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, יְהוָה: איך ניתן לצוות על אהבת אחר כמו את עצמו, שהרי 'זה דבר שאינו בכוח הנפש, וגם אין לצוות על אהבה או שנאה, שאין אדם מושל עליהם'? מלבי"ם: "שיראה להגיע לחברו מה שרוצה להגיע לעצמו, הן מן התועליות הן משמירת הנזק ... הן לבריאות גופו הן להצלחת נכסיו, בכל אשר ישתדל לעצמו". מכאן נוכל להגדיר, מהי 'אהבה' = רצון שלנאהב יהיה טוב, כמו שהיית רוצה לעצמך. קולע.

 

כ,כו: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי: במה עם ישראל מובדל מן העמים? מלבי"ם: "על ידי מצוות התורה וגדריה וחוקיה – נעשה הבדלה טבעיית ביניכם ... 'והייתם לי קדושים' ... שרק אז תהיו לחלקי ומושגחים מאתי, ואם לאו – תהיו תחת ממשלת אחרים ... וטוב בזה הכובש (את יצרו) מן הצדיק הגמור, כי בהיות יצרו מסיתו לעבור עבירה והוא כובד יצרו מפני מצוות ה' – נמצא פורש מן העבירה בבחירה וכבישת היצר, ומקבל עליו עול מלכות שמיים". ההבדלה מן העמים באה לידי ביטוי בכיבוש היצר, ואז נהיה גדולים ומובדלים מהם, אף אם הם צדיקים ואינם חוטאים. מעניין.

 

 אמור

ויקרא כב,לא: וּשְׁמַרְתֶּם, מִצְו‍ֹתַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם:  אֲנִי, יְהוָה: מהי ה'שמירה' ומהי ה'עשייה'? מלבי"ם: "השמירה היא בלב, והיא המשנה שילמד וישמור בליבו מצוות ה' לדעתם, והעשייה היא בפועל ... וממה שהקדים שמירה לעשייה ... כל שאינו במשנה אינו בעשייה". למדנו שלפני שמקיימים מצוות – צריך ללמוד להבין ולשמור.

 

כג ב-ג: מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ--אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ: אם זמני המועדים נקבעים על ידי בית דין (תקראו אותם), מדוע נזכרת כאן גם השבת, שהיא נקבעת על ידי ה' מששת ימי בראשית? מלבי"ם: "בא ללמד בל יקל אדם בקדושת המועדות, אף על פי שנקראים על ידי הבית דין, כי קדושתם שווה עם קדושת השבת ועניינם אחד, לפי סודם וטעמם, והמחלל את המועדות – כאילו חילל את השבתות". דברים כדורבנות.

 

כד,ח: יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה--תָּמִיד:  מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּרִית עוֹלָם: מה עניין 'ברית עולם' בעריכת לחם הפנים בכל שבת? מלבי"ם: "היה עניינו (של הלחם) להמשיך שפע המזון על כל העולם, ולחבר תרין עלמין (עולם הזה ועולם הבא) על ידי הורדת השפע כנודע בדברי חכמי האמת". חיבור קטן לזוהר (חכמי האמת) ליום ל"ג בעומר לזכר הרשב"י. אולי שפע חברת 'אמזון' קשור בשפע זה של המזון. מי יודע? חכמי האמת.

 בהר

ויקרא כה,ג: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ: מדוע 'תְּבוּאָתָהּ' ולא תבואתו או תבואתם, שהרי גם שדה וגם כרם הם לשון זכר? מלבי"ם: "רוצה לומר תבואת הזריעה, שהזריעה היא שם מופשט נקביי, ומלמד שלפעמים אם נזרע בשישית – תוכל לאסוף בשביעית". לומדים הלכה דרך דיוקי ודקדוקי לשון.

 

כה,יח-יט: וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע: מהי הישיבה הבטוחה בארץ? מלבי"ם: "הישיבה היא הפך הגלות מן הארץ, והביטחון הוא הפך הפחד ... על ידי שישמרו מצוות שמיטין לא יגלו מן הארץ ... ומוסיף שתתן הארץ פריהּ ולא יהיה רעב ועל ידי כן יישבו לבטח ולא יפחדו מחסרון לחם". הנה קשר בין עבודת ה' לביטחון.

 בחוקותי

ויקרא כו,ג-ד: אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם: האם התורה מציעה פרס לעבודת ה', "וכי ישלם הרופא להחולה בעד ששומע לו לקחת רפואות"? מלבי"ם: "מבואר שהמקום מתאווה שיהיו עמלים בתורה שבאופן שיש בזה נחת רוח לפניו, ובעד זה יצדק שכר, באשר השלים חפץ ה' ... כדי שיוכל להיטיב ולהשפיע להם מטובו". ה' רוצה להיניק יותר משאנו מודעים לרצוננו לינוק. כמה טוב ה'.

 

כו,ו: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ: מהו ה'שלום'? מלבי"ם: "אחר שהבטיח להם הברכה, יבטיח על הכלי המחזיק ברכה, שהיא השלום, שהיא מחזיק כל הברכות, כי השלום כולל כל הטובות אשר במציאות". אין ברכה ב'ברכה' אם אינה כלולה (בכלי) ב'שלום'.

 

כז,לד: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה: מה מוסיפות המילים 'אלה המצוות'? מלבי"ם: "אלה, לא אחרות, כי רק משה רבנו ע"ה היה נביא תורה, והנביאים אחריו לא באו (אלא) רק להזהיר על תורת משה, לא להוסיף או לגרוע". דברים ברורים, אין להוסיף או לגרוע מצוות, רק התורה והמצוות שבה - היא המחייבת כל אדם.

    

במדבר

 

במדבר א,א: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם—לֵאמֹר: מלבי"ם: "והלא ידענו זאת שעד עשרים באייר חנו במדבר סיני? ... להודיע שהדיבור הזה אף שהיה במדבר סיני, כמו דיבור של 'כי תשא', התעלה מצד שהיה באוהל מועד, הראשון היה בהר סיני". יש חשיבות גם למקום הדיבור, לא רק לתוכן.

 

א,ב: שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם: מלבי"ם: "למה מנה אותם שנית והלא זה מקרוב מנה אותם? ... מעת שהוקם האוהל מועד נתעלו ישראל במדרגתם והוצרך מניין אחר כדי ליחסם על משפחותם לבית אבותם, שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות מישראל". התעלות רוחנית מביאה לשינוי פיזי, המצריכה מניין מחודש. מעניין.

 

א,ד: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה--אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו, הוּא: מלבי"ם: "למה במניין הקודם מנה אותם משה לבדו, ובמניין הזה צרף אליו את אהרן והנשיאים? ... באשר היו מוכנים ליכנס אל הארץ ... היה צריך שכל הנשיאים יהיו מקובצים וישגיחו על המניין שלא יתערב שבט בשבט אחר". ה' נתן למשה גיבוי מכל נשיאי השבטים לחלק את הארץ לשבטים.

 

ג,טו: פְּקֹד אֶת-בְּנֵי לֵוִי, לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם: מדוע במניין לוי נאמר 'לבית אבותם למשפחותם' ואילו במניין השבטים נאמר 'למשפחותם לבית אבותם'? מלבי"ם: "שם (במניין השבטים) התחיל מלמטה מן המשפחות ועלה אל ה'בית אבות', ופה (במניין לוי) פקד מלמעלה למטה, מן הבית אבות אל המשפחות ... שאיני מבקש (אלא) רק לדעת מספר הכולל, שזה גדר 'פקידה' והבדלו בן 'ספירה'".מניין שבט לוי נקרא 'פקידה' כדי לדעת כמה סך הכל לוויים כנגד בכורי ישראל, ולכן המניין מתחיל מראשי בתי האב.

 

נשוא

 

במדבר ד,מב-מד: וּפְקוּדֵי, מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי ... וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם, לְמִשְׁפְּחֹתָם--שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וּמָאתָיִם: במה זכו בני מררי מיתר משפחות בני לוי שאצלם מנו 3200, לעומת בני קהת – 2750, ובני גרשון – 2630? מלבי"ם: "שהיו אנשים גיבורי כוח, חלקם בחיים, ולכן נבחרו לעבודת המשאות הכבדים". ה' נותן ריבוי טבעי כפי צורך העבודה בבגרות. מעניין.

 

ו,ט: וְכִי-יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם, וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ: מדוע הכפילות פתע ופתאום? מלבי"ם: "פתע מציין מהירת הפעולה בלא דעת וכוונה, וזה מציין השוגג ... ופתאום מציין מהירות הזמן התוכפת פעולתה מבלי הכנה, וזה באונס". מיתת המת היא בדרך כלל בלי דעת וגם בלי הכנה, לכן צריך את שני הביטויים.

 

ז,פו: כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת: מדוע היה צריך לסכם את מתנות הנשיאים, שהיו זהות אחת לשנייה, הרי אנו יודעים להכפיל כף אחת זהב ב- 12, שזה 12 כפות זהב? מלבי"ם: "סיפר (הכתוב) כללות כולם שהוא זכות הכולל לרבים שהשתתפו במצווה, שכל אחד (מהנשיאים) יש לו זכות במצווה הכוללת שנעשית בציבור, ולוקח שכר הכללי". יש שכר למצווה שאדם עושה באופן פרטי, ובנוסף יש שכר לאותה מצווה, כאשר היא חלק ממצוות כלל הציבור.

 

בהעלותך

 

במדבר ט,א: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְמִדְבַּר-סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן—לֵאמֹר: מדוע התורה מציינת כאן מה שקרה בחודש הראשון, הרי כבר ספרה התורה מה קרה בשנה השנית בחודש השני (וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם; במדבר א,א)? מלבי"ם: "מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה". הוכחה מעניינת, שהתורה מדברת על עניינים מאוחרים לפני עניינים מוקדמים.

 

י,ו-ז: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה, שֵׁנִית--וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים תֵּימָנָה; תְּרוּעָה יִתְקְעוּ, לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל, אֶת-הַקָּהָל--תִּתְקְעוּ, וְלֹא תָרִיעוּ: מדוע לא 'והרעותם תרועה' וכן 'תקיעה יתקעו'? מלבי"ם: "משמע שגם אחר תרועה יש תקיעה ... אם תרצו שיתעוררו ההמונים ומחנות העם לנסוע מדרכם הרע ולשוב בתשובה, הם לא יתעוררו על ידי תקיעה ויראת הרוממות, רק צריך לתקוע תרועה, שמזכיר פחד העונש ... 'ובהקהיל' – אולם נתן עצה שלא יצטרכו לעורר אותם על ידי פחדים ועונשים ... 'תתקעו ולא תריעו' – שהם יקבלו מוסר והשכל ... שהאחדות והשלום יגן עליהם מכל מיני פורענויות, ולא יצויר התרועה כלל, שמורה על הדין והעונש". לכל יש כוונות. מתי כן יש להריע? 'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה'', מלבי"ם: "לעשות תשובה מיראת העונש ומידת הדין המתוח למעלה". מלחמת היתר דורשת תרועה בחצוצרות.

 

י,ל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ:  כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ: מדוע יתרו החליט לא ללכת עם משה לארץ? מלבי"ם: "דרך השלמים שלא לעשות שום דבר על מנת לקבל פרס או מתקוות איזה טובה והנאה... ואחר ששמע ממשה שמטרת מסיעתו לא יהיה רק כדי שיקבל טובת עולם הזה עושר ונכסים, אמר 'לא אלך' – כי בזה טוב יותר ... לפרסם אמונת ה' ולגייר בני ארצו התועים". נראה כי משה טעה בנימוק הצעתו ליתרו 'והטבנו לך'.

 

יב,ב: וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה--הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, יְהוָה: מדוע התורה כופלת שני מיעוטים – אך, רק? מלבי"ם: "וכי רק מעלה זו יש לו למשה ... ולא יקבל נבואה אך לצורך עצמו, הלא יש לו עוד מעלה יתרה על כל הנביאים מה 'שגם בנו דבר' ... נעשה הוא הצינור המשפיע לכל הנביאים, ועל ידי זה גם בנו דבר ואנו שואבים הנבואה מצינורו של משה, ומזה מבואר שהנבואה היא לו בטבע מבלי הכנה ... ואם כן אין צריך לו להכנה ולפרוש מן האשה". נראה שמרים ואהרן דברו טוב על משה, בהערכה ואף בהערצה, בחשבם כי הנבואה היא טבע לו, ולכן אינו צריך לפרוש מהאשה, ולכן מסביר המלבי"ם: 'וישמע ה'' – שהעמידם על טעותם, "כי יש מדרגה למשה שבו נעלה הוא מכל הנביאים, שאל מדרגה זו צריך הוא להכנה ולפרוש מן האשה". לא נראית כאן הקנטה של אהרן ומרים במשה, אלא הבנה מוטעית מתוך הכבוד שהם רוחשים לו.

 

שלח

 

במדבר יג,ב: שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן: מלבי"ם: "למה נכנסו אל תוך הארץ, לא היה להם ללכת רק על הגבולים לבד לראות באיזה מקום נוח לכבשה", שהרי משה מעיד בספר דברים: וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר--אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ (דברים א,כב)? מלבי"ם: "שירגלו את המקומות שאין הארץ מבוצרת שם כל כך לכבשה משם... בעיני משה הוטב הדבר, באשר חשב גם כן שיהיה הכיבוש בדרך הטבע, כי לא ירבה ה' ניסים בחינם, אבל ה' גילה לו שאין צריך לשלוח מרגלים על דרך זה, כי לא יכבשוה בדרך הטבע ... רק שיהיה הכיבוש ניסיי על ידי ה' ... רק כאשר ידע ה' שישראל בלתי מאמינים בלבם שהיא ארץ זבת חלב ודבש ... התיר למשה לשלוח תרים לראות את טובת הארץ, לא מרגלים לראות את ערוותה". יש הבדל בין מרגל לתר, וכאן משה שלח תרים, ולכן נכנסו לראות את הערים והפירות.

 

יד,ט: אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם: מה התובנה מדברי יהושע וכלב? מלבי"ם: "מזה השליך תולדה (תובנה) אחרת, שלהכניע יושבי הארץ אין צריך להם עצה וגבורה למלחמה, רק שלא ימרדו בה', ואז 'אתם אל תיראו את עם הארץ', כי אז יהיה הכיבוד על ידי ה'". תובנה חרדית משהו.

 

יד,יט-כ: סְלַח-נָא, לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ ... וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: אם אמר ה' 'סלחתי כדברך' מדוע לא סלח באמת וכן העניש את העם ב 40 שנות נדודים והמתת כל בני ה 20 עד 60? מלבי"ם: "(אמר ה') סלחתי לא כפי שהתפללת שיהיו כאילו לא חטאו כלל ואכניסם אל הארץ, רק יהיה כדברך שאמרת שלא תמית אותם כאיש אחד (וְהֵמַתָּה אֶת-הָעָם הַזֶּה, כְּאִישׁ אֶחָד; וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ; טו)". יש סליחה ויש מחילה. כאן יש 'סליחה כדבריך'. דיוק מעניין. מה היה קורה אם משה היה מבקש 'מחל נא לעוון העם' ולא 'סלח נא'? שאלה. לא מצאתי 'מחילה' בתורה.

 

יד,כד: וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי: מדוע לא נזכר גם יהושע שמילא אחר ה'? מלבי"ם: "על יהושע התפלל משה 'יה יושיעך מעצת מרגלים', אבל כלב פִּנה את עצמו מעצת מרגלים, לא על ידי תפילת משה ... שתחילה הייתה עמו רוח אחרת נוטה לעצת מרגלים וכבש את יצרו וימלא אחרַי". יש קונה עולמו על ידי שינוי רוח והתגברות על ייצר, ויש שזה בא לו בטבעיות או בתפילת אחרים עליו.

 קורח

 

במדבר טז,ה-ט: וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר ... זֹאת, עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל: מלבי"ם: "למה חילק דבריו, תחילה דבר אל קורח וכל עדתו, ואחר כך אל קורח? ... השכילם (את קורח ועדתו) לדעת כי עיקר הריב והמדון הוא בין עדתם כמחלוקת שהיא שלא לשם שמיים, דיבר אל קורח עצמו במה שנוגע אליו ואל שבטו בכלל ... וחוץ ממעלת השבט – נגד כלל ישראל". מחלוקת אחת על שררה עלולה להוות התרסה נגד עם שלם. נשמע מוכר בימים אלה?

 

טז,כב: וַיֹּאמְרוּ, אֵל, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר:  הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף: מדוע טענו משה ואהרן כלפי ה' כי רק איש אחד חטא, והלא חטאו עמו 250 איש? מלבי"ם: "משה השיב הרי לא חטאו במעשה ומדוע יכלה אותם? ... הלא אתה אלוהי הרוחות ... ידעת ציורי הרוח ומחשבותיו וידעת שעדיין לא אבדה האמונה מכליותיהם (כי עשו כפי שציווה משה להקטיר) ... (אלא) שנראה כאילו מסכימים למעשיהם, וצריך שיעשו מעשה בפועל להראות שמתרחקים מהם ומהמונם". צדיק חייב להפגין כנגד העוולה, ורָשע אל לו להצטרף אל הרֶשע.

 

יח,לא: כִּי-שָׂכָר הוּא לָכֶם, חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד: האם שכר בא רק על עבודה בפועל, הרי גם היום יש חובת מעשרות? מלבי"ם: "בשם 'שכר' כולל גם השוכר איש לזמן שיעשה לו כל עבודתו, ומשלם לו שכירות קצוב, מבלי השקף על פעולתו". להבנתי, לפי המלבי"ם, השכר ישתלם בין אם הלוי עבד בפועל בין אם היה מזומן ומוכן לעבודתו , אף שלא עבד. אי"ם חולק על השקפה זאת.

  חוקת

 

במדבר יט,יא-יב: הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם--וְטָמֵא, שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי—יִטְהָר: מדוע 'הוא יתחטא בו' ולא 'בה' (בפרה האדומה)? מלבי"ם: "רוצה לומר שיתחטא באפר, שזה מציין אחר שמעשה כתיקונו להיות מי הזָיה". האפר הוא העניין החשוב לצורך החיטוי, לא הפרה.

 

כ,ח: קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו: מדוע כאן ציווה ה' לשון דיבור ולשון סלע , ובשמות יז,ו נאמר לשון הכאה ולשון צור: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם? מלבי"ם: "צור הוא חלמיש קשה וסלע הוא אבן רך סידיי עפרורי ... וידוע שבהר הנעשה מאבנים ספוגיים וחלולים מצא בתוכו מעיינות נכבדי מים ... וכשמסירים את האבן המכסה על המעיין החתום – המים נובעים לחוץ, ויפוצו מעיינותיו חוצה פלגי מים, מה שאין כן הצור, שהוא ההר מאבני החלמיש – לא נמצא בתוכו מעייני מים ... הנה להוציא מים מן הסלע היה אפשר בשני אופנים – אופן אחד שיצווה על הסלע שיוציא לחוץ המים הנקווים בתוכו, וזה נס קטן ... אופן שני שגוף יסוד העפר של הסלע יתבטל מציאותו שהוא חומר העפר, ויקבל צורה אחרת שהוא צורת המים, וזה נס גדול, שהוא הפיכת יסוד העפר ליסוד המים ... אם ייעשה על ידי הכאה במטה יאמרו הרואים שלא נעשה זה על ידי ה' וציוויו ... על כן היה צריך דווקא שידבר אל הסלע ולא יגע בו, למען יראו כולם שהסלע שמע לדברי ה'". אם היו רק מדברים אל הסלע, היה יכול שם ה' להתקדש, ולכן: יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יב).

 

כ,כא: וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו: מדוע נטה ישראל מעל אדום, ואילו בסיחון לחם? מלבי"ם: "פה כתיב 'וימאן' ואצל סיחון כתיב 'ולא אבה' ... הממאן הוא בפה, והבלתי אובה הוא בלב, וסיחון לא רצה גם בלב כי היה אויב לישראל ועל כן יצא 'וילחם בישראל', אבל אדום לא היה אויב להם והיה אובה בלב, רק שהיה מתיירא מישראל ... והיה ממאן רק בפה ולא יצא להילחם, רק כדי שלא יעברו בגבולו, ועל כן 'ויט ישראל' מעליו'". הלב והפה – שני קצוות בהתנהגות האדם.

  בלק

 

במדבר כב,כב: וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא: מלבי"ם:  "למה חרה אף אלוהים, הלא הרשהו ללכת (אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; כ,כ)? ... שהיה לו למנוע מלכת". בלעם היה צריך לנהוג לפי רוח הדברים ולא רק הדברים עצמם. ברור שאין דעת ה' נוחה מהליכתו ( אם באו ... אז קום לך). למדנו שרוח הדברים חשובה לא פחות מהדברים עצמם.

 

כד,יז: אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת: מה משמעות 'אראנו' ו'אשורנו'? מלבי"ם: "הראייה היא מקרוב ואשורנו הוא מרחוק, והוא ראה בנבואה אחת שתהיה בזמן קרוב ... ועוד חזה נבואה עתידה שתהיה בימי המשיח שהוא באחרית הימים, ועל זה אמר 'אשורנו' ... לא קרוב". דוד ש"מחץ פאתי מואב" – זה קרוב, כ 400 שנה לאחר נבואה זאת, אך לעתיד לבוא בימות המשיח, מבטיחה נבואה זאת שעם ישראל ישלוט (קרקר) בכל בני שת, מהם מורכבת כל האנושות. נחכה ונראה, 'נראה' דווקא ולא 'נשור', שיהיה בקרוב...

 

פינחס

 

במדבר כה,יב-יג: לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מדוע קבל פינחס דווקא שני דברים אלה, ברית שלום וכהונת עולם? מלבי"ם: "באשר מסר נפשו  ... לקנא קנאת ה', נעשה שלום בעירו הקטנה, רוצה לומר בגוויתו, וזכה לברית החיים והשלום ... ברית הכהונה ... תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, ועשה שלום בעולם הגדול ... וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וכן יהיו מזרעו כהנים גדולים מכפרים על בני ישראל במקדש ה'". גמול ה' מחושב בדייקנות.

 

כה,יז: צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם: במה בא לידי ביטוי ה'צרור'? מלבי"ם: "אם קרבים להילחם (יש) לקרוא תחילה לשלום, ואני מצווכם 'צרור את המדיינים' ואל תפתחו אליהם בשלום". אי שלום = צרור.

 

כו,נז: וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי: מדוע יש למנות את שבט לוי, הרי הם לא נוחלים את הארץ? מלבי"ם: "כי היה המניין גם להסיר המגיפה". להבנתי, המלבי"ם קבע זאת מן הסמיכות של "ויהי אחרי המגיפה" (כו,א) לציווי המניין "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (כו,ב).

 

כז,כ-כג: וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ: מהו 'הוד'? מלבי"ם: "'הוד' מורה על היופי הפנימי הנפשי, ו'הדר' הוא היופי החיצוני ... יהושע היה לו ההדר החיצוני כי היה גיבור ואיש מלחמה, כמו שכתוב 'בכור שורו הדר לו' ... ומשה היה לו ההוד הפנימי הצוריי ולא היה איש מלחמה, ואם היה ליהושע גם הכוח הנפשי כמשה, לא היה כל ברייה יכולה לעמוד בפניו". משה סמך ידיו על יהושע כדי להעניק לו שפע הוד ובכך להשלימו, הוד והדר.

  מטות

במדבר לא,ו: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא, אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ: מדוע רק 12,000 איש יצאו למלחמה, הרי לפי כמות השבי של הנשים שלא ידעו משכב זכר שהיו 32,000, נראה שגברים לוחמים היו לפחות פי 4 מזה, ואיך יוכלו לנצח עם רב בצבא כה קטן? מלבי"ם: "לא יקחו צבא רב שיספיק לכבשם על פי הטבע, רק לתת נקמת ה' במדין -ה' יהיה הנוקם והמנצח, ועל כן רק אלף למטה תשלחו ... על ידי ארון הברית וחצוצרות התרועה, שבזה כבשו בדרך נס".

מסעי

לג,א: אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם—לְצִבְאֹתָם: מדוע לא נכתב בתורה 'אלו מסעי בני ישראל אשר נסעו לארץ ישראל' במקום 'אשר יצאו ממצרים'? מלבי"ם: "בכל מסע ומסע יצאו יציאה חדשה מארץ מצרים, רוצה לומר שהעתיקו (ניתקו) את עצמם מגילולי מצרים ... תכלית למוצאיהם – לצאת ולהינזר מטומאת מצרים, לא אל היכנס אל הארץ". לפי המלבי"ם התורה מדגישה כאן את חשיבות ריבוי המסעות – כדי לצאת מטומאת מצרים, ולא רק את סיפור ההליכה לכיוון ארץ ישראל. מעניין.

 

לג,נג: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ:  כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: מהו 'והורשתם'? מלבי"ם: "רוצה לומר, אם תעשו כן (איבוד המשכיות, צלמים ומסכות ואיבוד הבמות), כן אז 'והורשתם את הארץ' – רוצה לומר תזכו שיהיה ירושה לבניכם, וזאת שנית – 'וישבתם בה', שתשבו במנוחה ושלוות השקט ... לא שתשבו ביחד עם העובדי אלילים, וגם מטעם זה המצווה עליכם לאבד כל עבודה זרה, אחר שהיא (הארץ) שלכם, ואיך יימצא עבודה זרה ברשותכם, שאסור לקיים אליל בביתו וברשותו". כדי להיות בעלי הארץ – צריך גם ישיבה וסילוק עבודה זרה שבה, אחרת הישיבה אינה בתורה בעלות אלא כאורחים בארץ.

 דברים

 

דברים א,לז: גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם: מדוע משה מייחס לעם (בגללכם) את סיבת הגזירה עליו שלא ייכנס לארץ, הרי נאמר בחטא מי מריבה שזאת הסיבה? מלבי"ם: "עיקר הגזירה שלא ייכנס משה לארץ נגזר בסיבת חטא המרגלים, רק שלא היה גזר דין בלא שבועה, ואם היה מתקדש שם ה' במי מריבה היה אפשריות שתתבטל הגזירה, ועל ידי חטא מי מריבה לא היה אפשר לשנות הגזירה". למעשה למשה הייתה הזדמנות להיכנס לארץ אם היה מקדש את שם ה', וזה מה שאמר לו ה': יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם (במדבר כ,יב).

 

א,מה-מו: וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ, לִפְנֵי יְהוָה ... וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ, יָמִים רַבִּים, כַּיָּמִים, אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם: מה הועילה תשובת העם בכך שבכו? מלבי"ם: "הגזירה היה שיהיו נעים ונדים במדבר ארבעים שנה ... תשובה ותפילה עשתה מחצה, שישבו 19 שנים במדבר קדש, ו – 19 שנים אחרי זה נעו ממסע למסע – 20 מסעות ... (וזהו) 'כימים' שהונח לכם שתשבו במקום אחד ולא תהיו נעים ונדים". מזה נבין שלשבת 19 שנה במקום אחד זה פרס לעומת להסתובב ממקום למקום במדבר במשך 19 שנה. מעניין.

 

ואתחנן

 

דברים ה,ג: לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת יְהוָה אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת: כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: מלבי"ם: "והלא כרת עם אבותם, והם רובם נולדו אחרי זה? ... לא כרת ברית עם האישים הפרטים שהיו אז, רק עם כלל האומה, עם דור דורים שהכלל יחיה לעולם, ועל זה אמר 'כי אתנו אנחנו אלה פה היום', באשר 'כולנו חיים'". יש ברית כללית, לאומה, ויש ירידה לפרטים, לחיים, ואז "הכלל יחיה לעולם".

 

ו,ו-ח: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ: איך צריך לגלות וליישם את אהבתך לה'? מלבי"ם: "במחשבה, ובדיבור ובמעשה. כנגד המחשבה אמר 'והיו הדברים האלה על לבבך' – שלא יעלה על לבבך שום מחשבה, רק באהבת ה' כאילו היא כתובה  על לוח לבבך לעולמים; 'ושננתם' - ונגד הדיבור תלמדם לבניך, וגם 'ודברת בם' – אתה בכל מיני המעמדות תשהיה, בין בשבתך בביתך וכו'; וקשרתם' – ונגד המעשה 'וקשרתם לאות על ידך ... לשעבד את הכוח המתאווה השוכן בלב ... לשעבד כוח השכל והמחשבה לאהבתו, והוא כנגד 'בכל לבבך', ונגד 'בכל מאודך' אמר 'וכתבתם על מזוזות ביתך', שביתך מציין הקניינים וכל הרכוש, כולם יהיו משועבדים לאהבת ה'". מחשבה, דיבור ומעשה, יצירות ה', למען אהבתנו אותו.

 

ז,ח: כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם, וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם, בְּיָד חֲזָקָה; וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים, מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם: מהי אהבת ה' אלינו? מלבי"ם: "אם היה רוצה ברבות עם סגולה, היה יכול לתת לכם את ארץ מצרים ... ושיהיו עם מצרים מתחברים אליכם להיות אתכם לעם אחד, ומה שהוציא אתכם היה מאהבת ה' אתכם, שהאהבה לא תהיה אלא בשווים ... מצד שיש בהם אלוהות – היא נפשכם שהיא חלק אלוה ממעל, שמצדה יאהב דומה לדומה ... לכן הוציא אתכם ביד חזקה ... כי אין ברצונו בריבוי של פסולת וקליפות, רק בהפרי והסגולה שהיא מועטת ... מופרדת מעובדי אלילים". אהבת ה' אלינו באה לידי ביטוי בהפרדתנו מהקליפות. שנזכה.

 

עקב

 

דברים ח,ג-ד: וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ ... שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה, מֵעָלֶיךָ, וְרַגְלְךָ, לֹא בָצֵקָה--זֶה, אַרְבָּעִים שָׁנָה: מלבי"ם: "איך אמר 'שמלתך לא בלתה' שהוא הפך עינוי? ... הזמין ה' שמלות חדשים ונעליים חדשים בכל עת ... הקדים לייסר את גופכם בייסורים להכניעו קודם שתכנסו אל הארץ, שלא ניתנה להם אלא על ידי ייסורים". כדי להכיר בגודל הנס, צריך קודם לסבול ולהתענות.

 

י,יב: וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: מהי יראה? מלבי"ם: "זו הבושה, שמי שמאמין בהשגחה פרטית שה' עומד עליו תמיד ורואה במעשיו – יבוש מעשות דבר נגד רצונו ... לא מפני יראת העונש, רק מפני הבושה מרוממותו".

 

יא,ב: וִידַעְתֶּם, הַיּוֹם, כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ, אֶת-מוּסַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: מה הכוונה ב'וידעתם היום'? מלבי"ם: "העבודה שאתם עובדים היום לה' לשמור מצוותיו, יש לה יתרון על כל הדורות שיעמדו בעתיד, שהדורות העתידים יקבלו את התורה מצד האמונה לבד, ועל ידי הקבלה מהאבות, שהם ראו ניסי ה' ונפלאותיו, והם יספרו לבניהם ... באשר לא ראו בעיניהם כל הניסים". הידיעה היא לדורות הבאים בעתיד, על סמך מה שתעשו היום.

 

יא,יח-יט: וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם: איך צריך לשמור המצוות, כך שתחול עלינו ברכת ההשגחה? מלבי"ם: "צריכים אתם להתעסק בדברי אלה בין במחשבה, בין בדיבור, בין במעשה. ונגד המחשבה אמר 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם', ונגד המעשה אמר 'וקשרתם אותם לאות על ידכם, ונגד הדיבור אמר 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' בכל המעמדות שתהיו, בין שבתך בביתך, וכו'". בפרשת ואתחנן ראינו בביאור המלבי"ם שלאהוב את ה' צריך במחשבה, דיבור ומעשה, ועתה ראינו אותם הדברים בשמירת המצוות. מסקנה: אהבת ה' = שמירת מצוותיו.

 

 ראה

 

דברים יא,כו: רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה: מה הכוונה 'לפניכם היום'? מלבי"ם: "לא הזכיר דבר משכר העולם הבא הצפון לנפשות, הפך מכל הדתות ... שהאריכו לשון להבטיח שכר אחר המוות ....(אצלנו) דבר שתראה בעיניכם ... דבר גלוי ולא לאחר זמן, רק היום".

 

יב,ה: כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה: איך ידע דוד את המקום הנבחר? מלבי"ם: "דוד דרש אחרי המקום, כמו שכתוב: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיהוָה מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב (תהלים קלב, ה), ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממה שכתוב 'לשכנו תדרשו', שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר ... לימד שלא יגלה ה' סודו על ידי נביאיו להודיעם מקום הנבחר, רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה". ה' רוצה השתדלו, חקירה ודרישה אחריו, ואז ידבר אתנו ויגלה לנו סודותיו.

 

טו,ב-ד: וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ ... וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן: כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ, יְהוָה, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: מה הכוונה ב'אפס'? מלבי"ם: "בכל המצוות שכר מצווה – מצווה, היינו שעל ידי כן שקיים המצוות, יהיה שכרו שיוכל לקיים מצווה זו תמיד ... אבל שכר מצווה זו (שמיטת חובות) יהיה שלא תוכל לקיים עוד את המצווה הזאת, כי לא יהיה בך אביון שיצטרך ללוות מעות מאתך, ועל זה אמר מילת 'אפס', ששולל את הקודם". יש מצוות ששכרן לא לקיים יותר מצוות. מעניין מאד. שנזכה למצווה כזאת ששכרה לא לקיים אותה שוב.

 

שופטים

שדברים טז,כב: וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: מדוע 'אשר שנא' בהווה, והרי ה' לא שנא בעבר מצבה, כגון בימי האבות שיעקב הקים מצבה (בבית אל, הגלעד, וקבר רחל) וכן משה צווה להקים מצבות: וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד,ד)? מלבי"ם: "עתה אסורה כי עתה שנא אותה, וכל שכן עניינים שהיו מיוחדים לכוכבים ומזלות". ה' שונא עתה ולא בעבר, כנראה עקב השתנות טבע האדם, שהפך ליותר ויותר עובד כוכבים ומזלות.

 

כ,י: כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ--וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם: מה הכוונה ב'לשלום' במקום 'שלום', כפי שכתוב בספר שופטים כא: 'ויקראו להם שלום'? מלבי"ם: שמבקשים (ישראל) שהם (האויבים) ישלימו אתם, באשר הם (ישראל) מצדם מוכנים לשלום, ועל זה נאמר 'בקש שלום ורדפהו', כי גדול השלום". יש קריאת שלום ויש קריאה לשלם. כדי להשיג שלום יש לחתור אליו, להתאמץ ולרדוף אחריו, לכן "לשלום".

 

 כי תצא

דברים כא,יא: וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר: מנין שמדובר דווקא באשה בעולת בעל? מלבי"ם: "היה לו לומר 'אשה יפת תאר' בלא סמיכות (אשת) ... ואשת בסמיכות מורה בעולה דווקא, כמו אשת לידה, אשת בעלת אוב". דיוק בדקדוק מעניין.

 

כב,כא: כִּי-עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל, לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ: מדוע עשתה נבלה בישראל ולא רק לעצמה? מלבי"ם: "הוא ביזיון לכלל בתולות ישראל ... לזנות בית אביה". הבושה היא לא רק לה אלא לאביה, לביתו, למשפחתו, לשבטו ולעמו.

 

מכאן עד סדר ניצבים אבד כתב יד המלבי"ם, ועורכי כתביו כותבים: "ואנחנו קבצנו ובארנו על פי דרכו אשר הלך בו המחבר בביאורו 'התורה והמצוה' עד כה".

 

כד,א: כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּבְעָלָהּ; וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו, כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר: מהי הדרך הנכונה לאהבה בין איש לאשה? מלבי"ם: "לשון מציאה יורה שנתגלה הדבר לעיני האדם בבת אחת, לכן יש להתבונן אחר שכבר לקחה לאישה ... אברהם אבינו כשרצה לקחת אישה לבנו יחידו אשר אהבו, העיקר אצלו רק משפחת הנערה וארצה ... ואהבתם הייתה כנטיעת עץ אשר הוא מגרגיר קטן ועל ידי מים יתדבק בארץ ובכל יום יגדל ויתעבה יותר, כן הייתה אהבתם שבתחילה הייתה רק זיק האהבה (מציאת חן) שתול על תלמי לבו, ועל ידי כשרון המעשה ניתוסף בו כל יום אהבה, ונמצא שעיקר האהבה הייתה נגלית רק אחרי הנישואין". סוד האהבה – התבוננות בסבלנות וצמיחה יחד.

 

כי תבא

דברים כו,י: וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה: וכי זה הדורון שמביא אדם לה', מעט פירות, אחרי כל החסד שעשה לו ה', כגון ויוציאנו ה', ויביאנו, ויתן לנו ... ארץ זבת חלב ודבש? מלבי"ם: "בהבאת ביכורים יש שלושה דברים: א' שיביאם בעוד שהם חדשים ... ב' הבאתם בשמחה, ג' הטורח להביאם מאדמתו". הביכורים חדשים ומובאים בשמחה ובטורח, וזה מראה על מאמץ גדול של המביא.

 

כז,ט-י: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְו‍ֹתָו וְאֶת-חֻקָּיו: במה נהייה העם לעם? מלבי"ם: "שהקדשת את ה', וה' הקדישך, לכן 'ושמעת בקול ה'' – שתשמע את הדברים הקשים האלה". דווקא הדברים הקשים והמחייבים של קיום המצוות והחוקים – הם אלה הקושרים חזק את העם לה'.

 

כח,א: וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו: מה משמעות הכפילות 'שמוע תשמע'? מלבי"ם: "להורות שישמע על דעת לחזור ולשמוע, עד שתקטן בעיניו המדרגה שהגיע אליה, וישתוקק לעלות ממדרגה למדרגה". שמיעה בקול ה' אינה חד-פעמית, אלא נועדה לעלייה בדרגת עבודת ה'.

 

כט,ג: וְלֹא-נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ: מה הכוונה ב'לב לדעת'? מלבי"ם: "האדם ישיג החכמה על שלושה פנים: א' כשיתעורר מלבו להשגת החכמה, ב' שיתעורר על ידי שראה בעיניו דברים שלא הורגל בהם, אז משים לבו, ג' שלא יבין מדעת עצמו רק סומך על קבלתו מאבותיו. וזה שאמר: 'לב לדעת' – להתעורר מעצמכם, 'ועינים לראות' – שיתעוררו על ידי ראיית העיניים, שהוא מדרגה למטה מראשונה, ואף גם 'ואזנים לשמוע' – ולא סמכתם אף על קבלת אבותיכם". הלב יודע כאשר אדם מתעורר מעצנו, אף שלא ראה בעיניו ולא שמע מאבותיו.

 

ניצבים

דברים כט,ט: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: מי ניצב לפני ה'? המלבי"ם: "הודיעם שכשם שנתאספו יחד לקיים עליהם ועל זרעם את כל דברי התורה, כן ה' ייצא לקראתם, וזה שכתוב 'לפני ה' אלוהיכם". מנַיִן שמדובר 'עליהם ועל זרעם' ולא דווקא אלה שנמצאים כאן וניצבים בפועל? כתוב בהמשך: וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם (פסוקים יג-יד). מפרש המלבי"ם: לא ייתכן כריתת ברית עם אשר איננו פה, ולכן בהכרח ש'אשר איננו פה' המה שיבואו מיוצאי חלציהם של אלו אשר ישנו פה ועמהם כרת הברית, והמה קבלו גם על זרעם ועל כל הנלווים". כלומר אנחנו מקושרים לה' בכך שהתחייבנו שגם זרענו יקיים את הברית. זאת סודה של היהדות, להעביר את המורשת והחוקים והמצוות מאב ואם לבן ולבת, לנכדים, לנינים וכן הלאה.

 

ל,א: וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ: איך אפשר לצוות על הלב? מלבי"ם: "ירמוז שהקללה גם כן מתנה, כמו הברכה, להביאך לתכלית הנרצה: 'והשבות אל לבבך' – יצווה להשיב אל ליבו, וגם ייעוד והבטחה, שיתקיים בהם כל הברכות והקללות כנזכר לעיל". אם הבנתי נכון, קללה (כמו ברכה) היא למעשה מתנה מאת ה', כדי לגרום לאדם לשוב אל ה'.

 

ל,ה: וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ—וִירִשְׁתָּהּ: מדוע 'ה' אלוהיך' ולא רק 'ה''? מלבי"ם: "ירמוז שיביא אל הארץ רק הצדיקים, שה' להם לאלוהים, אבל לא המורדים והפושעים כנזכר לעיל". אם הבנתי נכון, רק הצדיקים זוכים לרשת את הארץ, ואז מובנים דברי הרב קוק שראה בחלוצים צדיקים ואוהבי ה', גם אם לא במצוות מעשיות.

 

ל,יט: וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ: מה הכוונה 'ובחרת בחיים', הרי אדם לא בוחר אם לחיות או למות? מלבי"ם: "האדם – תתרגש בו הרגשת הגוף קודם שיתרגשו בו רגשי הנפש, ולכן כאשר הודיעם שאושר הגוף תלוי בקיום התורה, הלא תהיה עבודתן להצלחת הגוף ... שעל ידי אושר גופני יתמלא רצון ה' שברא את האדם בגוף גשמי ושם אותו בארץ ... ובחרת בחיים – בקיום התורה". חיים מלאים = קיום התורה. שנזכה.

 

 וילך

דברים לא,ב: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: מה הקשר בין חוסר יכולתו של משה לצאת ולבוא לבין איסור מעברו את הירדן? מלבי"ם: "אין מלכות נוגעת בחברתה, ואחר שמשה יעבור (את הירדן) אי אפשר שתלמידו ימלוך ...הלא אין ביזיון אם יהושע יהיה המלך, אחר שאיני ראוי עוד, ומוכרח כי המלחמה לא תהיה על ידי בשר ודם, רק על ידי הקב"ה". אם משה אינו יכול ואינו ראוי למלוך, אין חשש שיפגע בהנהגתו של יהושע, ולכן חשב אולי בכל זאת יעבור את הירדן כאזרח מן המנין.

 

לא,יח-יט: וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא ... וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  מה הקשר בין הסתרת הפנים וכתיבת השירה? מלבי"ם: "מן השירה הזאת ילמדו הכלל הזה, כי ה' מעניש אותם על ידי הסתרת פנים בלבד". יש עונש אקטיבי כגון מכות וחלות, אך עונש פסיבי כגון הסתרת פנים מרתיע לא פחות.

 

לא,כג: וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ--כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם: מדוע אמר משה ליהושע 'אתה תביא' ובראשית הפרשה אמר 'אתה תבוא' (וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ--כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; פסוק ז') ושינויים נוספים? מלבי"ם: "השינוי תבוא – תביא, העם הזה – בני ישראל, נשבעתי לאבותם – נשבעתי להם; נראה כי משה דבר אליו אם לא יהיו ישראל שלמים ולא יקבלו מרות של יהושע – ולכן קראם 'העם' – הדיוטות, ואמר 'נשבעתי לאבותם' – כי אין ראויים מעצמם לירש את הארץ, ומכל מקום אל תרפה ידיו ותבוא עמם בעצתם ולא תנהג מרות עליהם. וה' ידע כי ישראל יהיו שלמים ויקבלו מלכות יהושע, ועל זה קראם 'בני ישראל', ואמר 'נשבעתי להם' – שראויים מעצמם, ועל זה אמר כי אתה תביא". תבוא – בריחוק, תביא – באחדות.

 

האזינו

דברים לב,א: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי: מהו הדימוי שהתורה מתכוונת בהאזנת השמים ושמיעת הארץ? מלבי"ם: "האזנה יורה להטות אוזן להקשיב ברב קשב, או מצד עמקות העניין (התייחסות רצינית) או מפאת ריחוק המקום, וכיוון ב'השמיים' אל הגלגלים וכל שממעל להארץ, וגם אל גדולי ישראל, שהמה משפיעים ליתר העם תורה ומוסר, כהשמיים המשפיעים על הארץ ... והכוונה השנייה ב'הארץ' היא אל יתר העם שהם מקבלים ההנהגה מפי הגדולים שנתכנו בשם 'שמיים', שאם ידריכו אותם בדרך טובה אז ישמעו מעצמם". האזנה בקשב לגדולים מובילה להשפעה חיובית אוטודידקטית.

 

לב,כ: וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם ... כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה: מהי הסתרת הפנים ומהי התהפוכה? מלבי"ם: "גזר משפטו שיסתיר פניו מהם ושלא ישמע צעקתם ... 'כי דור תהפוכות המה' – שיתהפכו מטובה לרעה". ה' מסתיר פניו, כלומר לא האזנה לתפילה, בגלל התהפכות האדם מטוב לרע.

 

לב,כח: כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה, וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה: מהי עצה ומהי תבונה? מלבי"ם: "עצה הוא הדבר שיש בו להימין ולהשמאיל (כוח הבחירה), ורק בכוח הדעת יכריע לצד אחד ... ובינה הוא להבין דבר מתוך דבר ... לא די שאין להם מעצמן עצה ודעת, אלא אף כשישאלו עצה מאחרים – יאבדו העצה, וגם אין בהם תבונה מעצמן". העם יגיע לתחתית כוח הבחירה והדעת והתבונה. נבואה קשה.

 

לב,מ: כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם, יָדִי, וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם: מהי נשיאת היד ומה הקשר לחִיות ה' לעולם? מלבי"ם: "אסלק (אדחה) יד העונש מן הארץ בל אכם בידי בעצמי, רק אסתיר פנים לבד, ... ואיני צריך למהר להעניש תיכף, כי יש חזון למועד". ה' אינו ממהר להעניש, אך חשבונותיו הם ארוכי טווח, שהרי הוא חי לעולם.

 

לב,מז: כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם--כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם: מהו הדבר הריק ומדוע הוא 'חייכם'? מלבי"ם: "קיום התורה הוא החיים ... ובזה שתזרזו את בניכם (את התורה), תקיימו חלק מהתורה ותהיו קיימים במין... שתועלת השירה היא שלא יסורו הבנים מאחרי ה', וכשיסורו יחזרו בתשובה וישובו לאדמתן... שיישבו בארץ ויקיימו שם את התורה". חינוך הבנים לחיי תורה מוביל ליישוב הארץ.

 

לב,נא: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן--עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי: מדוע ה' מזכיר למשה את חטאו בטרם מותו: מלבי"ם: "שמעלתם בשליחות ... והוא עניין חילול השם שאינו מתכפר, רק על ידי מיתה". ה' מלמדנו הלכה שחילול ה' מתכפר רק במות המחלל. משה זכה ללמדנו תורה, גם במותו.

 

  וזאת הברכה

דברים לג,ו-ז: יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל-יָמֹת; וִיהִי מְתָיו, מִסְפָּר. וְזֹאת לִיהוּדָה: מדוע יש וו החיבור לפני ברכת יהודה ('וזאת ליהודה')? מלבי"ם: "רוצה לומר הברכה של ראובן הוא גם כן ליהודה, ואחר ראובן ברך יהודה מפני שממנו מלכות בית דוד, וירושלים הייתה בחלקו, וברכתו היא מעין ברכת ראובן ... ולחם כל מלחמת ישראל, והיה תמיד בסכנה ... שגם הוא (יהודה, נוסף על ראובן) היה לו זכות שהציל את יוסף". ראובן ראשון כי הוא בכור, יהודה שני – שהוא כעין בכור.

 

לג,יב: לְבִנְיָמִן אָמַר--יְדִיד יְהוָה, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו: מדוע בנימין הוא ידיד ה'? מלבי"ם: "מפני שכל השבטים היו בעוון מכירת יוסף, ויוסף עצמו גרם לזה שהביא דיבתם רעה, ורק בנימין נקי מעוון זה, כי לא היה באותו מעמד, לכן נקרא ידיד ה' וזכה שתשרה השכינה בחלקו". מעשה או הימנעות ממעשה שלילי – יש לו השפעה לטווח ארוך.

 

לג,יח-יט: וְלִזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים, הַר-יִקְרָאוּ--שָׁם, יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק:  כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל: מדוע הכתוב מזכיר את שבטי זבולון ויששכר יחד? מלבי"ם: "שתצליח (זבולון) בצאתך על הים עם הסחורות, ויששכר – גם הוא יצליח באוהלך – בשבתך כאהלים. 'עמים הר יקראו' – בזכות שהיה מפרסם בין העמים כבוד ה', וכאילו היו קוראים אותם אל הר ה' אשר בירושלים ...ועל יששכר יתפרש שהיו קוראים את ישראל לעלות לרגל, שגם השבטים נקראים עמים ...'ושפוני טמוני חול' – על ידי הסחורות, שהם ספונים וטמונים על החול שעל שפת הים". זבולון ויששכר מצליחים בסחורתם וגורמים בכך להאדיר את שם ה' בירושלים, זבולון – את בני העמים, ויששכר – את שבטי ישראל.

 

================== סוף --------------------------------