Rubin Mass has 85 years of experience: qualitative and valuable publishing, since 1927 (Berlin) – and as from 1933 in Jerusalem

כְּבוֹד הַלָּשוֹן

ביאור פשט התורה לאור סוגיות לשוניות

מבוא

בבואי לכתוב את החיבור "כְּבוֹד הַלָּשוֹן" עומדת לנגד עיניי התורה, תורת משה, המכונה "התורה שבכתב", כספר שמאפשר לכל אדם להגות ולהבין ממנו מה התורה מבקשת להודיע לנו, וזאת מזוויות שונות.

שם הביאור נבחר על פי הפסוק כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי  (שמות ד,י). המילה לשון מופיעה בתורה רק פעם אחת, בפסוק הנזכר. 'כבוד הלשון' מזכיר את 'כבד לשון'.

 

עד כה בדקתי את התורה מצד התוכן ("שאלה ופשטה"), המילים ("מדוע דווקא"), התובנות ("תובנות בתורה"), מה ראוי לעשות ומה ראוי להימנע ("וחי בהם"), הגות ומחשבה ("והגית בו"), מה התורה מגלה לנו למפרע שלא ידענו בעת ההתרחשות ("וידעת היום"), ועתה אני בא לבחון את הכתוב בתורה ואת מסריה לנו מצד הלשון, ביאור בשם "כבוד הלשון".

 

בראשית

בראשית א,א: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים: משמעות ב' במילה 'בראשית' מורה על כך שהייתה ראשית לבריאה והיה לה סיום, ביום השביעי: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם (ב,א).

אפשר היה לכתוב סתם 'ראשית ברא אלוהים', במשמעות של התחלה, אלא שהוספת הב' מורה שהעולם נברא כולו בששה ימים, יש לבריאה ראשית ויש כילוי – סיום.

א,א: אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ: פעמיים 'את' מורה כי כל דבר בבריאה נברא והושלם, ולאחר השלמתו נברא הדבר הבא. ה' ברא את השמים, ולאחר שכִּלָּה מלאכתו ברא את הארץ. נראה שכך עשה ה' עם יתר הבריאה, והתורה מדגימה זאת רק על השמים והארץ, ומזה נוכל להבין על יתר הבריאה. כמו ניתן להבין את עניין ההשלמה והתחלה חדשה מן הצירוף וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, כלומר, הבוקר לא נהיה עד שלא הושלם הערב. סמיכות וַיְהִי-בֹקֶר ולא וַיְהִי בֹּקֶר (ב' לא דגושה, כלומר רפויה) מורה על קשר מחבר בין 'ויהי' ל'בוקר' כלומר ללא כל הפסקה. וכן הדבר (ב' לא-דגושה) בכל הצירופים של וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר מן היום האחד ועד היום הששי.

א,יד: וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים: ימים ושנים הם שני פנים של זמן מעגלי, אחרת היה כתוב 'לימים ולשנים' (עם ל' לפני 'שנים'). המאורות ברקיע הם השמש והלבנה, ולכל אחת מהן מספר ימים שונה במשך שנה (365 לשמש, 354 ללבנה).

ג,ח: וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ: האדם התחבא ראשון ואז הצטרפה אליו אשתו, שהרי נכתב 'ויתחבא' ולא 'ויתחבאו'. אדם התחבא, ואז גם אשתו התחבאה אתו.

ו,ז-ח: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי ...  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה: ה-וו שלפני 'נוח מצא חן בעיני ה'' היא וו המהפכת את המשמעות שלפניה, כלומר, נוח היה שונה בתכלית מכל האדם אשר ברא ה'. היא אינה וו החיבור.

 נוח

בראשית ז,כד: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל-הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם: צורת הסמיכות של 'מאַת-יום' ולא צורת הנפרד 'מאה יום' מורה על תקופה ידועה וקבועה מראש של ימים הנחוצים כדי להמית כל בשר, בחיה ובשרץ ובעופות, כי אלה אינם מסוגלים לשרוד בתוך מים גועשים ההולכים ומתרבים. זה כאילו היה כתוב 'מאה וחמישים הימים' הנחוצים להשמדת כל חי בארץ.

יא,ט: עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ: השפה המדוברת בכל העולם הייתה עברית, כי 'בבל' קרויה דווקא כך (והיא קרויה כך עד היום בפי כל העמים, כגון Babylon באנגלית, Babylone בצרפתית, babil בטורקית וכו') כי שם ה' בלל את השפות. וכן רואים שבת פרעה קוראית למשה כך כי 'מן המים משיתיהו', שהוא פועַל בעברית.

 

נוח

בראשית ז,כד: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל-הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם: צורת הסמיכות של 'מאַת-יום' ולא צורת הנפרד 'מאה יום' מורה על תקופה ידועה וקבועה מראש של ימים הנחוצים כדי להמית כל בשר, בחיה ובשרץ ובעופות, כי אלה אינם מסוגלים לשרוד בתוך מים גועשים ההולכים ומתרבים. זה כאילו היה כתוב 'מאה וחמישים הימים' הנחוצים להשמדת כל חי בארץ.

יא,ט: עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ: השפה המדוברת בכל העולם הייתה עברית, כי 'בבל' קרויה דווקא כך (והיא קרויה כך עד היום בפי כל העמים, כגון Babylon באנגלית, Babylone בצרפתית, babil בטורקית וכו') כי שם ה' בלל את השפות. וכן רואים שבת פרעה קוראית למשה כך כי 'מן המים משיתיהו', שהוא פועַל בעברית.

 

לך לך

יב,א: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ: הוספת מם השימוש לפני 'מולדתך' ולפני 'בית אביך' מורה כי ההתנתקות מן העבר נעשית בהדרגה: ראשית מהארץ, לאחר מכן בדרגת חשיבות גדולה יותר – מהמולדת, ולבסוף – בהתנתקות מוחלטת מן העבר – מבית האב. אם ההליכה הייתה רציפה, הכתוב היה נוקט לשון 'לך לך מארצך, מולדתך ובית אביך'.

יב,יח: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: דגש באות זי"ן בראש מילה, לאחר תנועה קטנה או פתוחה לפניה המסתיימת בה"א (מַה-זֹּאת) מורה על קשר מחבר ודיבור רצוף ומרוגש, המדגיש את ה"זאת". נראה כי פרעה כועס על אברם שלא גילה לו כי שרה היא אשתו. הדבר בא לידי ביטוי באותו פסוק פעם נוספת ב"לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי". הדגש בלמ"ד מורה על דיבור מרוגש, המדגיש את "לי". נראה שפעמיים דיבור מרוגש בפסוק אחד מורה על האווירה המתוחה והרגשית ששררה בשיחה בין פרעה לאברם.

יד,יב: וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ: היה צריך לכתוב: וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט בֶּן-אֲחִי אַבְרָם וְאֶת-רְכֻשׁוֹ, וַיֵּלֵכוּ, כלומר להקדים את 'בן אחי אברם' ל'ואת רכושו', אך התורה רומזת לנו דרך הלשון כי גם רכושו של לוט היה שייך לאברהם, ובא לו מחמת אברהם. זה נרמז גם בפסוק: וְגַם-לְלוֹט--הַהֹלֵךְ, אֶת-אַבְרָם:  הָיָה צֹאן-וּבָקָר, וְאֹהָלִים (יג,ה).

טו,יג: וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה: מבחינה לשונית, אותם אלה שעינו הם אלה שעבדו (ועבדו אותם ועינו אותם – מדובר באותו נושא), והתהליך כולו ייארך 400 שנה. התורה רומזת לנו שבתחילת הגלות - העבריים ישלטו בעם אליו יִגלו, ואחר כך המצב יתהפך והעם הזה יְעַנֶּה את העבריים. כך היה במצרים, שיוסף וביתו שלטו במצרַים והמצריים עבדו את העבריים, עד שקם מלך חדש על מצרים (אשר לא ידע את יוסף – לא הכיר יותר בשלטון בית יוסף), ומרד בשושלת העברית ועינה את בני ישראל. ראה ביאורי לפסוק זה ב"תורה ככתבה".

טז,ה: יִשְׁפֹּט יְהוָה, בֵּינִי וּבֵינֶיךָ: מדוע 'ביניך' ולא 'בינך'? נראה לי שתוספת היו"ד מורה על כך שיש צדדים מגוונים באישיותו של אברם, ושרה המכירה את מעלותיו של אברם, איש הטוב, החסד והאמונה, מתלוננת על הצדדים הלא-טובים שבו, כגון שאינו מגן על אשתו, הן ביחסיה עם הגר והן בכך שלא ענה לפרעה דבר על טענותיו (יב,יח).

 

וירא

יח,ג: וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ: אברהם פונה אל ה' (אֲדֹנָי), ולא אל שלושת האנשים שנצבו עליו, אחרת היה כתוב אֲדֹנַי (נו"ן בפתח, כפי שאמר לוט: וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם; יט,ב) והפנייה הייתה בצורת רבים (בעיניכם, תעברו, עבדכם). ה' הקדים לבוא לפני שלושת האנשים (וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; פסוק א'), ואז הופיעו שלושתה האנשים, לכן ביקש אברהם את ה' להמתין עד שיטפל באורחיו. לאחר שה' המתין, ממשיך אברהם לדבר אל אורחיו בלשון רבים: רחצו רגליכם, הישענו, וסעדו לבכם, עברתם. לאחר שהאנשים אוכלים הם שואלים מתוך נימוס היכן שרה אשתו, שכבר התפרסמה מהסיפור שלה עם פרעה. ה' שוב מתערב ומבטיח לאברהם: וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה (י), בלשון יחיד (ויאמר), ובצורה יותר מפורשת: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר (יג). למעשה שלושת האנשים אינם מבשרים דבר לאברהם ואינם מתערבים כלל בבשורת ההריון של שרה. נראה שסיפורם הובא כאן כדי להראות שאברהם היה מכניס אורחים מעולה, ואף כאשר זכה להתגלות ה', ביקשו אברהם להמתין (אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ), וטיפל קודם באורחיו. גם לוט פונה באמצעות המלאכים אל ה' בלשון אֲדֹנָי בלשון יחיד, לאחר שהבין מהמלאכים כי הם שליחי ה' (וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָה; יג): וַיֹּאמֶר לוֹט, אֲלֵהֶם: אַל-נָא, אֲדֹנָי. הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן, בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי (יט,יח-יט).

יט,כ: אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא--וּתְחִי נַפְשִׁי: הדגש בנו"ן בצירוף 'אִמָּלְטָה נָּא' מורה על דיבור מרוגש של לוט, ממש כאדם המתחנן על חייו, שהרי אין לו לאן לנוס. לכן ה' נעתר לבקשתו ולא שיחת את צוער, אף כי בקשתו מנוגדת להחלטתו של ה' לשחת את כל ערי הכיכר.

כ,ו: וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ, מֵחֲטוֹ-לִי; עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ, לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ: היה צריך לכתוב 'מחטוא לי' (עם אל"ף בסוף), אלא ש'חטוא' מרמז על הרבה חטאים ואילו כאן מדובר בחטא אחד בלבד (איסור נגיעה) שאף לא בוצע (לֹא-נְתַתִּיךָ, לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ), ולכן התורה מביאה זאת בצורת 'חטו' ולא 'חטוא'.

כב,יד: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָק יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָק יֵרָאֶה: שם מקום יכול להשתנות במשך הדורות, ובלבד שהמשמעות המקורית תישמר. אברהם קרא למקום "ה' יִרְאֶה", כי שם הופיע ה', וראה אותו במצוקתו, ואילו במהלך השנים המקום נקרא "ה' יֵרָאֶה", להורות כי ה' נראָה שם למי שרוצה לראותו.

 

 חיי שרה

כג,יא: לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ, קְבֹר מֵתֶךָ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'נְתַתִּיהָ לָּךְ' מורה כי עפרון הדגיש את ה'לך', כלומר רק לך. אברהם לא הסכים להצעתו הנדיבה של עפרון, כי הבין שהקבורה תאפשר לקבור רק את שרה ולא את עצמו ולא את צאצאיו אחריו (יצחק ויעקב ונשותיהם), אברהם גם הבין מדברי בני חת כי הוא 'נשיא אלוהים אתה בתוכנו' אבל צאצאיו לא. לכן התעקש לקנות את המערה בכסף, ובכך להסיר מעליו את הספק אם גם צאצאיו יוכלו להיקבר שם. אברהם חזה את הדברים ומראש בקש: בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי (ט), גם כאן הדגיש בדגש את ה'לי', להסיר ספק שהמכירה תהיה רק לו ולא לאחרים.

כג,טז: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם, אֶל-עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף: בפסוק זה מוזכר עפרון פעם עם ו"ו ופעם בלי ו"ו. עפרון מוזכר בתורה שמונה פעמים עם ו"ו (עפרון) וארבע פעמים בשמו החסר 'עפרן' (בלי ו"ו). שלוש מתוך ארבע הפעמים בלי ו"ו קשורים בתשלום עבור קניין המערה: בפסוקנו וכן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי--לַאֲחֻזַּת-קָבֶר (מט,ל); אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי (נ,יג). כל שמונה הפעמים בהם מוזכר עפרון עם ו"ו הכתוב מתייחס אל האיש עצמו ולא אל הקניין של אברהם. אולי אפשר להבין מכך שכאשר אדם מוכר נכס, אמנם יש לו יותר כסף, אך ערכו העצמי פוחת, מעפרון לעפרן.

כד,יד: וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה: הביטוי 'נערָ' בלי ה"א מופיע בתורה עשרים ואחת פעמים, ורק פעם אחת מופיעה המילה 'נערה' עם ה"א: וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה (דברים כב,יט). הסבר לכך הוא ש'נערָ' בלי ה"א – הכוונה לנערה בעלת תכונות גבריות או נערה לא-נשית. העבד מחפש אישה שתוכל להשקות עשרה גמלים צמאים שבאו מדרך ארוכה, וזאת לא משימה לנערה חלשה. העבד גם מחפש אישה צעירה שתוכל להחליט בהחלטיות ובעצמה, בצורה גברית-בוגרת ולא נשית-הססנית, לעזוב את בית הוריה וללכת אחרי איש כדי להינשא לאיש אשר איננה מכירה: וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ (נז-נח). הפעם היחידה בתורה בה נכתב 'נערה' עם ה"א, הכוונה לאונס אישה בשדה, והיא אינה אשמה במעשה, כאן היא נחשבת נשית ותמימה.

כד,נ: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָק יָצָא הַדָּבָר: כתוב 'ויען' ולא 'ויענו', כי לבן קפץ ענה ראשון לשאלת העבד, עוד לפני שאביו בתואל ענה, ואף בתואל הצטרף לתשובתו של לבן. בתואל נראה די פסיבי בכל העניין של אירוח העבד ושילוח רבקה. הדבר חוזר על עצמו בפסוק נ"ה: וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר; אַחַר, תֵּלֵךְ. לבן אומר, ואימו מצטרפת לדבריו. נראה כי בתואל כבר לא נכח במקום לאחר שהסכים לדברי לבן לעיל, כי העבד הוציא מתנות רק לרבקה, ללבן ולאמה, ולא לבתואל: וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּתֵּן, לְרִבְקָה; וּמִגְדָּנֹת--נָתַן לְאָחִיהָ, וּלְאִמָּהּ (נג).

 תולדות

כה,כב: לָמָּה זֶּה אָנֹכִי: דגש בראש המילה 'זה' מורה על דיבור מרוגש, כאב עז של רבקה, וטענה קשה כנגד ה': 'ותלך לדרוש את ה''.

כו,י: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ: דגש בראשי המילים 'זאת' ו'לנו' מורה על דיבור מאד מרוגש וכועס של אבימלך ליצחק. תופעה זאת חוזרת בפסוק זה פעמיים, ודומה מאד לריגוש השיחה בין פרעה לאברהם, שם התופעה חוזרת שלוש פעמים באותו פסוק: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי (יב,יח).

כו,יג: וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי-גָדַל מְאֹד: הפסוק נוקט שלוש פעמים לשון 'גדילה', דבר המורה על צמיחה חריגה בהיקפה ומשך זמנה.

כז,ד: וְהָבִיאָה לִּי: הדגש בלמ"ד מעיד שיצחק מאד רצה את המטעמים, והתרגש לבקש להביא את המטעמים דווקא לו, כדי שיוכל לברכו תשומת לב ובחיבה יתרה. יצחק יכול היה לברכו גם בלי המטעמים, אלא שרצה לאכלם ואז נפשו תהיה מוכנה יותר לברך את עשיו, בנו האהוב (וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; כה,כח). רבקה מצטטת את יצחק במדויק כאשר היא מספרת זאת ליעקב: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים (ז), כולל הדגש בלמ"ד.

כז,מו: קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת; אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ--לָמָּה לִּי, חַיִּים: בצירוף 'למה לי' יש דגש בלמ"ד, המסביר מדוע יצחק הסכים לבקשתה הנרגשת של רבקה, אשתו האהובה (וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; כד,סז).

 

ויצא

כח,כא-כב: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים: 'יהיה' בלשון זכר מורה שאין הכוונה ב'בית אלוהים' לא לאבן ולא למצבה, שהן בלשון נקבה, אלא ל'בית אבי'. כאן יעקב נודר (פסוק כ') שרוח ה' השורה על בית אביו תשרה גם על ביתו ותהפוך אותו ל'בית אלוהים'. יעקב הרבה להשתמש באבנים כסמלים, כגון מצבת הגלעד, קבורת רחל, ואף גלילת האבן מעל הבאר (כט,י) מהווה סמל לכוחו הפיזי.

כט,טו: הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ: הדגשים באותיות למ"ד ומ"ם במילים 'לי' ו 'משכורתך' מעידים על התרגשות מיוחדת של לבן, שכבר חשב איך לנצל את יעקב, וכל מילה שלו נשקלה היטב ונאמרה בנחרצות יתירה. הדבר גם מבטא חוסר אימון בין לבן ליעקב, שציין את משכורתו בכך שיעבוד שבע שנים תמורת נישואיו לרחל, ואם היה ללבן אימון ביעקב שאכן יעבוד את שבע השנים, היה נתן לו את רחל מיד, שהרי לאחר שבע השנים אומר יעקב כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ (כא). גם ליעקב לא היה אימון בלבן, שהרי הוכרח לציין במדויק  בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה (יח). לאחר שהתגלתה תרמיתו של לבן בבוקר שאחרי החתונה, אומר יעקב ללבן בקול נרגש: וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי (כה), ועם שני דגשי חיזוק במילים 'זאת' ו'לי'.

כט,כז: מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת: המילה שְׁבֻעַ נראית כתכסיס נוסף של לבן להעביד את יעקב שבע שנים נוספות, שהרי מילת התואר היא 'זאת' בלשון נקבה, אין מדובר לא בשבוע ולא בשבע שנים שהם לשון זכר אלא ב'שבועה'. לבן מעביר את האחריות ליעקב בכך שלא קיים את שבועתו וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה (יח). לכן מבקש לבן מיעקב שיקיים עתה את שבועתו לעבדו עוד שבע שנים, והפעם דבריו מאד ברורים: עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת, כלומר לא חופפות את מה שכבר עבד. זה גם מסביר מדוע נשא יעקב שתי אחיות, דבר שהיה אסור, אלא כיוון שנשבע לשאת את רחל, היה אנוס למלא שבועתו, ולא הייתה לו ברירה אלא לעבור על איסור נישואים עם שתי אחיות: וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן, וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת (כח).

ל,א: וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים: דגש במילה 'לי' מבטא את רגישותה הרבה של רחל לעניין הריונה, דבר שהביא תגובה רגשית מצד יעקב: וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי (ב).

לא,יב: כִּי רָאִיתִי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'עושה לך' מעיד שמעשה לבן אכן היו חמורים, והמלאך הדובר אל יעקב מדגיש זאת.

לא,יד: וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה, וַתֹּאמַרְנָה לוֹ, הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה, בְּבֵית אָבִינוּ: נראה שרחל ענתה ראשונה ולאה הצטרפה לדעתה, שהרי כתוב 'ותען' ולא 'ותעננה', כמו 'ותאמרנה'.

לא,כז: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי; וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי: הדגש בלמ"ד בצירוף 'ולא הגדת לי' מורה על דיבורו המרוגש של לבן. גם תשובתו של יעקב הייתה מרוגשת: מַה-מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי-בֵיתֶךָ (לז), עם דגש במ"ם השנייה, בצירוף 'מה מצאת'.

 

 וישלח

לב,ט: וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה: מחנה – לשון זכר, ואילו 'המחנה האחת' (במקום האחד) – מורה על הכנתו הצבאית של יעקב למפגש עם עשו, כאילו מִספֵר את שני המחנות: מחנה מספר אחת ומחנה מספר שתיים.

לב,כח-ל: לב,כח-ל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל ... וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי: הדגשים בשי"ן בצירוף מַה-שְּׁמֶךָ, והדגש בנו"ן בצירוף הַגִּידָה-נָּא, מורים כי גם האיש שנאבק עם יעקב וגם יעקב היו במתח רב בעת המאבק. האיש היה מתוח כי ביקש שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, ויעקב היה מתוח כדי לדעת אם אכן האיש שנאבק עמו הוא מלאך או סתם איש, כלומר אם שינוי השם לישראל והברכה שקיבל - כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל הם אלוהיים. מחוסר התשובה שקיבל בנוסח לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי הבין כי אכן האיש היה אלוהי: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים. גם הדגש בזי"ן בצירוף 'למה זה' מורה על עצבנות רבה מצד האיש.

לג,ה: וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה לָּךְ: הדגש בלמ"ד בצירוף אֵלֶּה לָּךְ מורה על פליאתו הגדולה של עשו שכל מה שראה וקיבל היו של יעקב, אחיו התמים שעבר את הירדן במקלו, ועתה הוא בעל רכוש כה רב.

לג,טו-טז: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו--אַצִּיגָה-נָּא עִמְּךָ, מִן-הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי; וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה, אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה: הדגש בזי"ן בצירוף לָמָּה זֶּה מורה על נחרצותו של יעקב שלא לקבל ליווי מעשו, שהבין זאת ומיד באותו יום שב לביתו בשעיר. ניתן היה לצפות שאחרי מפגש כזה בין אחים שהתנתקו זה מזה במשך עשרות שנים, עשו יישאר לפחות ללילה אחד, כפי שעשה לבן בהר הגלעד, אלא שעשו הבין שאינו רצוי, ועוד באותו יום שב לביתו בשעיר.

לד,א-ג: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, ... וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר ... וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ ...  וַיֶּאֱהַב, אֶת-הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָ: מעשיה הלא צנועים של דינה שיצאה ביוזמתה מבית הוריה ולהליכתה 'לראות בבנות הארץ', הביאו למעשהו של שכם, ולכן דינה מכונה כאן פעמיים ופעם שלישית בפסוק י"ב, בתור הַנַּעֲרָ, בלי ה"א בסוף, כלומר נערה לא-נשית, מעין נער. אמנם נראה כי דינה נאנסה ולא עשתה זאת מרצונה, אך עצם יציאתה את הבית בלי ליווי הוריה ואחיה, היא המעשה הלא-נשי שעשתה.

לה,ג: וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה, בֵּית-אֵל; וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ, לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי: הדגש בשי"ן בצירוף וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מורה על התרגשותו הרבה של יעקב למלא את נדרו מלפני עשרות שנים, להקים מזבח בבית אל.

 

 וישב

לז,טז: וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים: הדגש בנו"ן בצירוף 'הגידה נא' מורה על דיבורו הנרגש של יוסף שהרגיש אבוד בשדה ולא ידע לאן ללכת כדי למלא את שליחות אביו.

לח,ט: וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע: הדגש בלמ"ד בצירוף 'כי לא', מורה על כל שאונן מאד לא רצה לתת את זרעו לאשת אחיו, ולכן שִחת ארצה. הנישואין האלה היו כפויים עליו על ידי אביו: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ (ח'), ודעתו לא הייתה נוחה מכך, וכן הצורה המביעה ריגוש רב, כִּי לֹּא.

לח,טז: וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ: הדגש בנו"ן בצירוף 'הבה-נא' מורה על להיטותו הרבה של יהודה להתייחס עם מי שחשב לזונה, וזאת לאחר שכבר התנחם על מות אשתו והרגיש בודד: וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה; וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה (י"ב).

לח,כה: לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה: הדגש בלמ"ד בצירוף 'אלה לו' מורה על התרגשותה של תמר, שהביאה להודאת יהודה בחטאו: וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי (כ"ו).

 

  מקץ

מא,מ: רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: נראה שצורת 'אגדל' במקום 'יגדל' מאפשרת להבין שלא מדובר בכסא עצמו אלא במה שהוא מסמל, דהיינו השלטון העליון. פרעה מבהיר שחוץ מן היושב על כסא המלך, כלומר הוא עצמו, יוסף יהיה גדול מכולם, כאילו אמר פרעה 'רק אני אגדל ממך, כל היתר – אתה תהיה גדול מהם'.

מא,נ: וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב, אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ: היה נכון יותר לכתוב 'וליוסף יולדו שני בנים', אלא שהדגש בלמ"ד בצירוף 'ילדה לו' מלמד שמה שהיה חשוב לאסנת וגם לפרעה הוא לידת הבכור, מנשה, כי הוא היה אמור להיות יורש העצר וה'פרעה' הבא. לפרעה לא היו בנים, ולפוטי פרע כהן און הייתה רק בת, אסנת, ולפי החוק המצרי, הבן הראשון שלה אמור היה לרשת את כסא פרעה. לכן 'וליוסף יולד' מנשה ועוד בן אחד פחות חשוב לפרעה, אפרים. ברכת יעקב לנכדיו אפרים ומנשה החזירה את האיזון בין השניים: וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם (מח,יט).

מב,כח: וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו לֵאמֹר, מַה-זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים, לָנוּ: הדגש בזי"ן בצירוף 'מה זאת' מורה על החרדה הגדולה של אחי יוסף, והזעזוע שעבר עליהם עם גילוי הכסף שהושב לאחד האחים.

מד,י: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה-לִּי עָבֶד: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לי' מורה על הוויכוח החד בין האחים לשליחו של יוסף (אשר על ביתו) בשני נושאים: גורלו של ה"גנב" (אם ימות כדברי האחים או יהיה עבד כדברי השליח) ואם יתר האחרים יהיו גם הם לעבדים (כדברי האחים) או יהיו נקיים (כדברי השליח).

מד,טז-יז: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה-נְּדַבֵּר, וּמַה-נִּצְטַדָּק ... וַיֹּאמֶר--חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד: שלושה דגשים רצופים בפסוק אחד באות נו"ן בצירופים 'מה נאמר', 'מה נדבר', 'מה נצטדק' מורים על התרגשותו של יהודה, שלקח על עצמו אחריות להחזיר את בנימין לאביו, והנה עתה העניין השתבש ויצא מכלל שליטתו. גם יוסף התרגש מאד בדברו אל יהודה, והדבר ניכר בדגש בשתי אותיות למ"ד בצירוף 'חלילה לי' ו'יהיה לי'.

  ויגש

מד,כז: אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי: הדגש בלמ"ד בצירוף 'ילדה לי' מורה על התרגשותו של יעקב בדברו אל בניו עד כמה חשוב לו בנימין. שני בני רחל מאד חשובים לו.

מו,כג: וּבְנֵי-דָן, חֻשִׁים: חושים הוא אדם אחד והיה נכון לכתוב 'ובן-דן חושים'. אני יכול רק לשער שהיו לדן כמה בנים שנפטרו, והיחיד שנשאר חי נשא שם 'חושים', לכן הכתוב מציין 'ובני דן', כאילו מכל בניו נשאר חושים.

מו,לג: וְהָיָה, כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה; וְאָמַר, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם: הדגש במ"ם בצירוף 'מה מעשיכם' מורה על דרישת יוסף מאחיו לדייק בתשובות שיינתנו פרעה. אכן, גם פרעה דייק את שאלתו לפי מה שצפה יוסף: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם (מז,ג) ולכן יש דגש במ"ם באותו צירוף, 'מה מעשיכם'.

מז,טו: הָבָה-לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'הבה לנו' מורה על לחץ גדול של רעב ותחינה לפני יוסף להצילם.

  

ויחי

מח,ז: בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת: הדגש בשי"ן בצירוף 'וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם' מורה על צערו הרב של יעקב שנאלץ לקבור את רחל בדרך ולא במערת המכפלה, מחמת הדרך הארוכה עד לחברון (כברת ארץ = הרבה דרך). יעקב מדגיש את 'שָּׁם', ולא במקום הראוי לאשתו האהובה.

 מח,יט: גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל: הדגש בלמ"ד בצירוף יִהְיֶה-לְּעָם מורה על החשיבות שייחס יעקב להקדמתו של אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור, אולי בגלל שמנשה היה יורש העצר של פרעה (כי היה בנה הבכור של אסנת בת פוטי פרע, והיה אמור לרשת את תפקיד פרעה מחוסר בנים לפרעה ולפוטי פרע), ויעקב רצה להדגיש שמלוכה בישראל (יהושע) חשובה ממלוכה במצרים. גם מנשה יהיה לעם, כלומר לשבט חשוב, אולם חשיבות שבט אפרים תהיה גדולה יותר.

 מט,א: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הביטוי 'יקרא אתכם' במקום 'יקרה אתכם' מורה על כך שהעתיד, באחרית הימים, ברור ליעקב כאילו קורא מן הכתוב.

 נ,ה:  וְעַתָּה, אֶעֱלֶה-נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת-אָבִי—וְאָשׁוּבָה: הדגש בנו"ן בצירוף  אֶעֱלֶה-נָּא מורה על החשיבות שייחס יוסף לבקשה זאת לפרעה, כפי שנשבע לאביו (מז,לא), בקשה הנראית כעין תחינה. כנראה פרעה אסר על יוסף לצאת ממצרים, לכן גם לא יכול היה לבוא אל אביו לכנען לקבלו שם, ולכן גם הצטרך לבקש את בית פרעה לדבר עם פרעה (ד), ולא יוסף עצמו דבר עמו. פרעה גם שלח את עבדיו, זקני ביתו וזקני הארץ ללוות את יוסף (ז), כדי לוודא שיחזור למצרים.

 

 ספר שמות

שמות

שמות ב,יז: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם: כתוב 'צאנם' ולא צאנן', מכאן נבין שמשה השקה לא רק את צאן בנות כהן מדין אלא גם את צאנם של הרועים שגרשו אותן, ובכך יכול היה להושיע את בנות כהן מדין, ללא התנגדות הרועים, וכן להרשים בכך את רעואל אביהן (יח).

 ג,יב: וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת: הדגש בלמ"ד בצירוף 'זה-לך' מורה על דרישה נחרצת של ה' ממשה לבצע את השליחות שהטיל עליו, ודווקא עליו, 'לךָ', ולא למישהו אחר. דרישה נחרצת זאת באה לאחר שמשה שאל 'מי אנוכי'. המילה 'אנוכי' מבטאת 'אני, ורק אני'. משה שואל למעשה, האם רק אני אוכל לבצע את המשימה, ולא מישהו אחר? ועל כך עונה ה' בנחרצות 'לְּךָ', ורק לך. וכן חוזר רעיון זה בציווי ה' את משה, בהזכירו את אהרן: וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים (ד,טז), כלומר אהרן יהיה לפה רק לך ולא לאחרים, ואתה תהיה לו לאלוהים, ולא לאחרים.

 ג,יג: וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ: הדגש בשי"ן בצירוף 'מה שמו' מורה על לחצו של משה, שלא רק שהוא אינו מחובר לעם ולסבלו כבר עשרות שנים, הוא אפילו אינו יודע איך לבטא את שם ה', ואינו מכירו. גם ה' עונה לו באותה התרגשות: זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם (טו), עם דגש בשי"ן.

ג,יח: וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר: הדגש בנו"ן בצירוף 'נלכה נא' מורה על בקשה שהיא דרישה מוחלטת, ולא בקשה רגילה תוך תקווה לקבלת תשובה חיובית. פרעה היה צריך לקבל זאת כדרישה אלוהית, ולא כבקשה של זקני העם. ואכן כך הציגו משה ואהרן את הדרישה לפרעה: נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר (ה,ג).

 ד,כט: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן; וַיַּאַסְפוּ, אֶת-כָּל-זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: צורת היחיד 'וילך' כאשר מדובר על הליכת משה ואהרן, מורה על כך שמשה הלך, ואהרן עדיין היסס אם ללכת. לאחר מכן הצטרף אל משה ועמד במשימתו: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן--אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה (ל).

 ה,ג: וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ: ה' הדריך את משה לומר 'נקרה' כלומר התגלה, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ (ג,יח), ואילו משה ואהרן מביעים זאת בצורת 'נקרא'. נראה לי שמשה ואהרן רצו להאדיר את שם ה' על פרעה, ובכך להפחידו ולגרום לו להיעתר לבקשתם שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר (א).

 ה,כב: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי: הדגש בזי"ן בצירוף 'למה זה' מורה על לחצו הגדול של משה בפנייתו אל ה', שמלכתחילה ביקש מה' להטיל את השליחות על אחר.

 

 וארא

שמות ו,י: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: משפט זה חוזר 77 פעמים בכל התורה (וידבר ה' או ויאמר ה'), ובכל הפעמים יש דגש בלמ"ד של 'לאמר'. כאשר הצירוף הוא אחר, כגון: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם (ויקרא יא,א) אין דגש בלמ"ד של 'לאמר'. נראה לי שהדבר נובע מדרישה נחרצת של ה' ממשה להעביר את המסר שקיבל מאת ה' - לעם, ושלא יעלה בדעתו, לא לשנות ולא שיימנע מִלומר את הדברים. צורת דיבור נחרצת זאת של ה' ניתן להסבירה בכך שמשה הוא הצינור הנבחר על ידי ה' להעביר את התורה לעם ישראל, ועל-כן ה' דורש שלא תהיה כל סטייה מדבריו, ושדבריו אכן יימסרו. ה' מבהיר זאת מפורשות למשה במופע השני של 'וידבר ה' אל משה לאמר': וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, אֲנִי יְהוָה; דַּבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי, דֹּבֵר אֵלֶיךָ (כט). משה הוא צינור המצֻווה להגיד את 'כל אשר אני דובר אליך', כל ולא חלק. רק פעם אחת 'אל משה לאמר' מופיע בלי דגש במ"ם: וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר (במדבר יז,כז), כיוון שכאן בני ישראל מבקשים את משה לאמור, כמובן לא מצווים אותו, ולא ה' מבקש או מצווה, לכן אין דגש בלמ"ד של 'לאמר'. פעמיים מופיע דגש בלמ"ד של 'לאמר' גם לא בדיבור ה' אל משה אלא בדיבור העם אל משה, דיבור הנובע מלחץ: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה (שמות טו,כד). לחץ הדיבור ניכר גם מהדגש בנו"ן בצירוף 'מה נשתה'. וכן: וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא (שמות לו,ה).

ז,ו: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם, כֵּן עָשׂוּ: משה עשה ראשון ('ויעש משה') ואחריו אהרן: 'כן עשו'. וכן הדבר במקומות נוספים, כגון וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן (ז,י), וכן: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מֵעִם פַּרְעֹה (ח,ח), ועוד מקומות רבים. משה עשה, בא ויצא ראשון, ואחריו אהרן.

ח,כח: וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ: פעם אחת כתוב, במכת הצפרדע וְהַכְבֵּד (ח,יא). פעמים כתוב וַיַּכְבֵּד, כאן - במכת הערוב וכן במכת הברד: וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו (ט,לד). פעם אחת, במכת הדבר כתוב 'וַיִּכְבַּד': וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם (ט,ז). נראה לי שהשוני בבניין הפעיל (וְהַכְבֵּד  או וַיַּכְבֵּד ) לעומת פָּעַל (וַיִּכְבַּד, וכן וַיֶּחֱזַק), הוא כי במכות הצפרדע, הערוב והברד פרעה הפר את הבטחתו לשחרר את העם, ולכן היה צריך פעולה של הכבדה על ליבו, אך במכת הדבר פרעה לא הבטיח לשחרר את העם, לכן כאן ליבו נעשה כבד מעצמו: וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה. גם במכות ארבה וחושך פרעה הפר את הבטחתו לשלח את העם, ואז כתוב וַיְחַזֵּק ה', בבניין פִּעֵל, כלומר פרעה מצדו כבר היה מוכן אולי להיכנע, אז ה' חזקו. כן הדבר במכת השחין, שם פרעה לא הבטיח לשחרר, ובכל זאת ה' חיזק את לבו (ט,יב), כנראה בגלל שהחרטומים לא יכלו לסלק את השחין (ט,יא), ופרעה היה קרוב לשבירה, ואז ה' חיזק את לבו. גם במכת בכורות פרעה עמד להישבר, אך שוב, ה' חיזק את לבו (יא,י) והוא רדף אחרי בני ישראל.

מכה

התראה למכה

הבטחה והפרה

ביטוי

מקור

דם

כן

לא

וַיֶּחֱזַק

שמות ז, כב

צפרדע

כן

כן

וְהַכְבֵּד  

ח, יא

כינים

לא

לא

וַיֶּחֱזַק

ח, טו

ערוב

כן

כן

וַיַּכְבֵּד

ח, כח

דבר

כן

לא

וַיִּכְבַּד

ט, ז

שחין

לא

לא

וַיְחַזֵּק ה'

ט, יב

ברד

כן

כן

וַיַּכְבֵּד , וַיֶּחֱזַק

ט, לד-לה

ארבה

כן

כן

וַיְחַזֵּק ה'

י, כ

חושך

לא

כן

וַיְחַזֵּק ה'

י, כז

בכורות

כן

לא

וַיְחַזֵּק ה'

יא, י

 

  בא

שמות י,כו: וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת-יְקוָה, עַד-בֹּאֵנוּ, שָׁמָּה: הדגש בנו"ן בצירוף 'מה נעבוד' מורה על התעקשותו של משה כנגד פרעה, שהתנה את יציאת העם בכך שהצאן והבקר יישארו במצרים (כד), ואילו משה מתעקש לקחת גם את המקנה, בטענה כי לא ידוע לו אם יצטרכו את המקנה לצורך עבודת ה' הצפויה עם היציאה ממצרים. ניכר שדיבורו של משה רווי לחץ והתעקשות.

 

יב,טו: אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: הדגש בשי"ן בצירוף ,תשביתו שאור' מורה על איסור מוחלט של חמץ בפסח, שהעובר עליו חייב כרת: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל (טו).

 

יב,לא: וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי: הדגש בצדי"ק בצירוף 'קומו צאו' מראה בבירור את הלחץ בדיבורו של פרעה, אשר קורא למשה ולאהרן באמצע הלילה, וזאת לאחר שהתרה במשה שלא יראו פניה: אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת (י,כח).

 

יב,לג: וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ: המילה וַתֶּחֱזַק היא בבניין פָּעַל, דבר המורה כי מצרים מיהרו לשלח את העם מרצונם החופשי, בלי חיזוק מאת ה'. ראה ביאורי ל: וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ (ח,כח).

 

יג,יד: וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת: הדגש בזי"ן בצירוף 'מה זאת' מורה על חשיבותה של העברת המסורת של סיפור יציאת מצרים מאב לבנו, לדורי דורות ועד עולם.

 

בשלח

יד,ה: וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ: הדגש בזי"ן בצירוף 'מה זאת' מורה על חרטה גדולה של פרעה ועבדיו מכך ששחררו את העם לצאת ממצרים. אותו לחץ מורג גם בקרב העם כשאר מצרים רדפו אחריהם: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם (יד,יא), כאשר יש דגש בזי"ן בצירוף 'מה זאת, ובלמ"ד בצירוף 'עשית לנו'.

 

טו,יא: מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְקוָה, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ: בצירוף 'מי כמוכה' הראשון אין דגש בכ"ף, ובצירוף 'מי כמוך' השני יש דגש. נראה לי שניתן להבין זאת, שכאשר ה' עומד מול האלים, הצירוף 'מי כמוך' בא בקשר מחבר (מקף קטן; כגון 'לֹא-כֵן'), כי אין להשוות את ה' לאלים, אך בצירוף השני אין קשר מחבר, כיוון שה' מחובר ומזוהה עם הקודש, ולכן גם יש דגש בכ"ף, כמו כל מילה המתחילה באותיות בג"ד כפ"ת.

 

טו,כד: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה: שני הדגשים, בלמ"ד בצירוף 'משה לאמר' ובנו"ן בצירוף 'מה נשתה', מורים על לחץ גדול בדיבור העם, שנוכחו שהמים במרה מרים, ואין להם מה לשתות במסע הגדול העומד לפניהם.

 

יז,ג: וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם: הדגש בזי"ן בצירוף 'למה זה', מורה על לחצם של העם בראותם ששוב אין להם מים לשתות.

 

יז,ו: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב: הדגש בשי"ן בצירוף 'לפניך שם' מורה לדעתי על דיבור נרגש של ה', המתגלה למשה כצורך מיוחד להרגיע את העם הצמא למים. הצור היה בשטח פתוח וגלוי לעין כל, אולם רק משה ראה את ה', שנאמר 'לפניך' ולא לפני אף אחר. ה' לא מרבה להתגלות למשה מחוץ לאוהל מועד.

 

יתרו

יח,כו: אֶת-הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל-מֹשֶׁה, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם: צורת 'ישפוטו' מבטאת את נכונותו של משה לשפוט בעצמו גם את הדבר הקטן, כאילו נאמר 'ישפוט הוא', אלא שבעצת יתרו הוא מעביר את השפיטה לאנשים שמונו לכך. יתרו מייעץ: וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם (כב), וכוונתו כי רק הממונים לכך ישפטו את הדבר הקטן, ולא משה.

 

כ,כ-כא: מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ ... וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ: פעמיים ברצף מובא דגש בלמ"ד בצירוף 'תעשה לי'. ה' דורש מהעם להתקדש ולהיבדל מן הגויים בכך שמזבחותיו יהיו פשוטים, מאדמה ולא משיש ושאר אבני פאר, ואם מזבח מאבן, שתהיה אבן פשוטה ושלמה ולא מסותתת ולא מפוארת. יש בכך מסר נחרץ לפשטות ולשלום, בכך שלא ישתמשו בחרב כדי לזבוח לה'.

 

משפטים

כא,ט: וְאִם-לִבְנוֹ, יִיעָדֶנָּה--כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת, יַעֲשֶׂה-לָּהּ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יעשה לה' מבטא את חשיבות השוויוניות ביחס לאמה המיועדת להיות אשת בנו של אדוניה. היינו יכולים לחשוב שהיא תהיה אישה סוג ב', לכן קובעת התורה ומדגישה באמצעות הדגש בלמ"ד כי גם אמה לשעבר היא אישה ראויה, ושווה בחשיבותה לכל אישה אחרת.

כא,כט-לא: וְהֵמִית אִישׁ, אוֹ אִשָּׁה--הַשּׁוֹר, יִסָּקֵל, וְגַם-בְּעָלָיו, יוּמָת ... אוֹ-בֵן יִגָּח, אוֹ-בַת יִגָּח--כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה, יֵעָשֶׂה לּוֹ: הדגש בלמ"ד בצירוף ' יֵעָשֶׂה לּוֹ' בא ללמד שאין הבדל בין שור שנגח איש או אישה מבוגרים לבין שור שנגח בן או בת צעירים, אף כי ניתן היה לחשוב שהעונש במבוגרים גדול יותר מאשר בצעירים. בשני המקרים בעל השור המועד יומת או ישלם כופר כפי שיושת עליו (ל).

כא,לג-לג: וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר, אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו; וְהַמֵּת, יִהְיֶה-לּוֹ: הדגש בשי"ן בצירוף 'שמה שור' בא לסלק תמיהה האם שור עלול ליפול לבור, הרי הוא חיה גדולה. הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לו' גם הוא בא לסלק תמיהה, האם המזיק גם מקבל תמורה על תשלומו. אכן, שור עלול ליפול לבור, ובעל הבור ששילם לבעל השור – זכאי בנבלה, ויכול למכור את בשרה ועורה. וכן הדבר בנגיחת השור, המזיק משלם וזוכה בנבלה: שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ (לו), עם דגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לו'.

כב,טו-טז: מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ, לְאִשָּׁה. אִם-מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ, לְתִתָּהּ לוֹ--כֶּסֶף יִשְׁקֹל, כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יִמְהָרֶנָּה לּוֹ' מבטא הדגשה לסילוק תמיהה, האם גם במקרה שאבי הבתולה ימאן לתת את בתו לאיש המְפתה, הוא עדיין יצטרך לשלם דמי מוהר. התורה מדגישה באמצעות הדגש בלמ"ד כי אכן, הוא יצטרך לשלם דמי מוהר אף אם לא יישא אותה לאישה.

 

תרומה

כה,יב: וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו: הדגש בלמ"ד בצירוף 'וְיָצַקְתָּ לּוֹ' מורה על סילוק התמיהה כיצד ניתן לצקת על ארון עץ המצופה זהב טהור (יא). נראה לי שעד כה חיברו טבעות זהב בעזרת ברגים ואמצעים דומים אך לא ביציקה. הדגש בלמ"ד בא להדגיש שצריך לצקת את ארבעת טבעות הזהב כדי לחבר אותם אל זוויות הארון (פעמות).

כה,כד-כו: וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב. וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח, סָבִיב; וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ, סָבִיב. וְעָשִׂיתָ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב: שלוש פעמים ברציפות יש דגש בלמ"ד בצירוף 'וְעָשִׂיתָ לּוֹ' להורות כי אף על פי ששולחן מפואר כזה המצופה זהב, בדרך כלל לא נועד לנשיאה, בכל זאת יש לעשות לו ארבע טבעות כדי לשאתו. כן הדבר בעניין המזבח, שבדרך כלל לא נועד לנשיאה, אך התורה מצווה (כז,ד) שכן צריך לעשות לו טבעות לצורך נשיאתו.

כז,ד: וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר, מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת: הדגש בלמ"ד בצירוף 'וְעָשִׂיתָ לּוֹ' מורה כי אף שלא נהוג לשאת מזבח, בכל זאת התורה מצווה ודורשת לעשות למזבח מכבר מרשת נחושת כדי לעשות עליו ארבע טבעות, לצורך נשיאתו.

 

תצוה

כח,ז: שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו—וְחֻבָּר: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לו' בא לסלק את התמיהה שיכולה להיות באופן חיבור אפוד לבגד העליון. התורה מדגישה שרק כך נכון לחבר את האפוד – על ידי שתי כתפות חוברות.

כח,כ: וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי--תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה: וו החיבור במילה 'ושוהם' בא לציין כי אבן השוהם היא האבן היחידה מבין כל אבני החושן שכבר מוכרת לעם, הן מבראשית ב,יב: וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם, והן מהחומרים הנדרשים לתרומה: אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן (שמות כה,ז). אבני השוהם הושמו על כתפות האפוד: וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כח,ט). וו החיבור הוא כעין הא היידוע, המיידע את האבן המוכרת, אבן השוהם.

כח,לב: וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ, שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ--לֹא יִקָּרֵעַ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לו' בא לסלק את התמיהה שיכולה להיות באופן הכנת פי ראשו של מעיל האפוד. התורה מדגישה שרק כך נכון להכין את פי ראשו של האפוד – על ידי הכנסת הצווארון (פי ראשו) לתוך המעיל כמו קישוט תחרה, וזאת כדי שלא יקרע בעת לבישתו על ידי הכהן.

כט,מא: כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ, תַּעֲשֶׂה-לָּהּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'תעשה לה' בא לסלק תמיהה מדוע לעשות לקורבן התמיד של בין הערביים בדיוק כמו שנעשה לקורבן התמיד של הבוקר, כאילו היינו סוברים שקורבן בין הערביים מיותר. באה התורה ומדגישה באמצעות הדגש בלמ"ד שקורבן התמיד אינו מיותר, אלא הוא חובה, וחובה שייעשה לו בדיוק כמו קורבן התמיד של הבוקר.

ל,ג-ד: וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב. וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה-לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'ועשית לו' ובצירוף 'תעשה לו', בא להורות שאכן יש להכין זר זהב מסביב למזבח הקטורת, כדי לעשות טבעות זהב מתחת לזר, לצורך נשיאתו. היינו יכולים לחשוב שלא יישאו מזבח כזה מרשים, והתורה מדגישה שכן צריך לשאתו, ולכן יש להכין לו טבעות, ולצורך זה יש להכין זר זהב סביב.

 

כי תשא

לב,י: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם: הדגש בלמ"ד בצירוף 'הניחה לי' מורה על כך שה' הגביל עצמו לבצע את איומו ב'ואכלם' בתפילתו של משה. ה' לא היה צריך לספר למשה את תוכניתו, ודאי לא לבקש את רשותו ('הניחה לי'), אלא שהוא ציפה לתפילת משה ('וַיְחַל מֹשֶׁה') ולכן הדגיש את הלמ"ד, כאילו אמר ה' למשה, תרשה לי לכלות את העם, אלא אם תבקש אחרת.

 

לג,ה: רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ, וְכִלִּיתִיךָ, וְעַתָּה, הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ, וְאֵדְעָה, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'אעשה לך' מורה על נקודת המפנה בה החליט ה' שלא לכלות את העם, נקודה חשובה וטעונה במתח רב, האִם העַם יחזור לדרך עבודת ה' או לא.

 

לד,יז: אֱלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשֶׂה-לָּךְ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'תעשה לך' מורה על נחרצות ה' באיסור עבודה זרה, שלא יעלה על דעתנו לעבוד אלוהים אחרים.

 

 

 

ויקהל – פקודי – ויקרא – צו – שמיני – תזריע

אין הערות "כבוד הלשון".

 

מצורע

 

טו,כו: כָּל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-תִּשְׁכַּב עָלָיו, כָּל-יְמֵי זוֹבָהּ--כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ, יִהְיֶה-לָּהּ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לה' מורה על הדגשה כי כל משכב שתשכב עליו אישה הנידה לימים רבים (כה) ישמש רק אותה, ולא לבעלה או אדם אחר, כי בנוגעם במשכב או בכלי – יטמאו (כז).

 

טו,כח: וְאִם-טָהֲרָה, מִזּוֹבָהּ--וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר תִּטְהָר: הדגש בלמ"ד בצירוף 'וספרה לה' מורה על כך שרק האישה סופרת שבעה ימים, והיא נאמנת על בעלה ועל הסובבים אותה, שהיא אינה טמאה יותר, ולא יגרמו לכך שהנוגע במשכבה או בכלי שישבה עליו – יטמא אותם. האישה אינה צריכה פיקוח על עצם טהרתה וספירת שבעת הימים.

 

אחרי מות

 

טז,לד: וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם: הדגש בזי"ן בצירוף 'והיתה זאת' מורה עת על דרישה נחרצת של הק שרק כך הכהן יכפר על עם ישראל ביום הכיפורים, ולא בשום דרך אחרת, כדי שהסליחה תהיה כללית ואחידה לכל מי שיענה את נפשו וישבות ממלאכה, ללא הבדל מעמדות או הבדלים אחרים.

 

יז,ז: וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם: הדגש בזי"ן בצירוף 'והיתה זאת' מורה על נחרצות ה' בדרישתו המוחלטת מהעם שלא לזבוח לשעירים ולאלילים, אלא רק לו, ולכן במדבר נצטוה כל אחד לזבוח בפתח אוהל מועד ולא בשדה (ה), ובכך לא לזבוח לעבודה זרה.

 

קדושים

יט,לב: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ: הדגש במ"ם בצירוף 'ויראת מאלוהיך' מורה על דרישה נחרצת מעושה דבר שניתן להסתיר או ניתן לפרש אחרת בעיני המתבונן שלא יעשה זאת, כי ה' רואה הכל וממנו יש לירוא. דגש באות שימוש (בכל"ם) הוא נדיר, וגם זה מורה על נחרצות ה' בדרישה זאת.

 

 

אמור

כא,ח: וְקִדַּשְׁתּוֹ--כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ, הוּא מַקְרִיב; קָדֹשׁ, יִהְיֶה-לָּךְ--כִּי קָדוֹשׁ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לך' מורה על קדושה יתרה של הכהן, ואיסורים מיוחדים לו לעומת "ישראל פשוט", כגון שלא יקח אישה גרושה (ז), שלא יטמא למת ואפילו לא להוריו (יא).

 

כד,יט: וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ--כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יעשה לו' מורה על סילוק הספק שמא לא ייעשה לו מה שהזיק ואולי יכפר בצורה אחרת. התורה מדגישה שאכן ייעשה לו אותו מום שהזיק לעמיתו.

 

בהר

כה,כ: וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת:  הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ: הדגש בנו"ן בצירוף 'מה נאכל' מורה על לחצם של האנשים הדואגים למזונם בשנת השביעית והשמינית, אם ישמרו את דיני שמיטה ויובל.

 

כה,כו: וְאִישׁ, כִּי לֹא יִהְיֶה-לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ, וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לו' מורה על חששו של האיש שנאלץ למכור את אחוזתו ולא היה לו מי שיעזור לו ויגאלו. וכן השמחה שבגאולה ניכרת בדגש בלמ"ד בצירוף 'תהיה לו':  גְּאֻלָּה, תִּהְיֶה-לּוֹ, וּבַיֹּבֵל, יֵצֵא (לא). וכן שמחת התרגשות הגאולה ניכרת בדגש בצירוף 'תהיה לו': אַחֲרֵי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ (מח).

 

בחוקותי

כז,ט-י; לב-לג: וְאִם-הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, וְהָיָה-הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ: הדגש בקו"ף בצירוף 'יהיה קודש' מורה על סילוק התמיהה, שגם אם ימיר רע בטוב, גם הרע יהיה קודש. היינו יכולים לחשוב שעדיף להמיר רע בטוב, אלא שהתורה מדגישה באמצעות הדגש בקו"ף, שגם הרע מקודש. כן הדבר במעשר בהמה, אין להעדיף טוב או רע, מה שיהיה עשירי – יהיה קודש: וְהָיָה-הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל (לג).

 

 

במדבר - נשוא

אין הערות "כבוד הלשון".

 

 

בהעלותך

 

י,לא: כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם: הדגש בלמ"ד בצירוף 'והיית לנו' מורה על ויכוח חזק בין משה ליתרו, בו משה מבקש מאד שיתרו יישאר, ואילו יתרו מתמיד בסירובו. משה מנמק זאת בכך שיִתרו יהיה לנו לעינים, אך יתרו כלל לא עונה, והולך (שמות יח,כז).

 

יא,יג: כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: הדגש בלמ"ד בצירוף 'תנה לנו' מורה על דרישה נחרצת של העם שהתאוו לבשר, לאחר שאכלו תקופה ארוכה רק מן. גם תגובתו של משה בתלונתו לה' מורה על לחץ בדיבורו: וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי (טו), ובו דגש בלמ"ד בצירוף 'עושה לי'. השיח ממשיך להיות לחוץ: וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם (כ), ובו דגש בזי"ן בצירוף 'למה זה'.

 

שלח

 

יד,מא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה: הדגש בזי"ן בצירוף 'למה זה' מורה על לחצו ותסכולו של משה, שמצד אחד הוא מגונן על העם מפני כוונות ההשמדה של ה' (יב), ומצד שני העם ממשיך להמרות את פי ה', בעצם רצונם לעלות לארץ, למרות שה' ציווה ללכת בדרך ים סוף (כה).

 

טו,כד: אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה ... וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּת: המילה 'חַטָּת' מופיעה כאן פעם יחידה בתורה מתוך 25 פעמים, בלי אל"ף אחרי הטי"ת (חטאת). נראה לי שאפשר לייחס זאת לעובדה שהחטא נעשה בשוגג ואין חשש שיקרה שוב, ולכן המילה מופיעה בלי אפשרות לריבוי: חטאים, אלא חטא בודד אחד ולכן 'חטת' בלי אל"ף.

 

טו,לד: כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ: הדגש ביו"ד בצירוף 'מה ייעשה' מורה על מתח בבירור הדין הנכון למקושש עצים בשבת, ומהו מקור הדין, האם בידי ה' או בידי משה ואהרן. הקהל הביא את המקושש למשה ולאהרן בחושבם שיש להם תשובה מה דינו של המקושש. התברר 'כי לא פורש' דין זה, והעם מתחיל לחשוש שאולי גם דינים אחרים לא פורשו למשה ולאהרן, והם מחדשים דינים מעצמם. המתח מתפוגג בפסוק הבא כאשר ה' אומר את הדין: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ (לה), ואז העם מבין שמשה אינו מחדש דינים מעצמו.

 

קורח

יח,י-יא: כָּל-זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ, קֹדֶשׁ יִהְיֶה-לָּךְ. וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם: הדגשים בלמ"ד בצירופים 'יהיה לך' ו'וזה לך' מורים על החשיבות העליונה שמייחס ה' לעניין מתנות כהונה, ושלא יאכל זר מן הקודש, אלא רק מזרע הכהנים יאכלוהו. כן הדבר בפידיון אדם ובהמה: בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה--יִהְיֶה-לָּךְ (יח), הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לך' מורה שֶׁרק הכהן יזכה בפידיון זה.

 

חוקת

כא,לד: אַל-תִּירָא אֹתוֹ--כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, וְאֶת-אַרְצוֹ; וְעָשִׂיתָ לּוֹ--כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי: הדגש בלמ"ד בצירוף 'ועשית לו' מורה על חששו של משה מעימות עם עוג מלך הבשן, הידוע בגודלו ובחוזקו, והבטחת ה' למשה כי גורלו של עוג יהיה כמו של סיחון, ואל לו למשה לירוא מפניו.

 

בלק

כב,ו: וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה: הדגשים בנו"ן ובלמ"ד בצירופים 'לכה נא' ו'ארה לי' מורים על לחצו ופחדו הרב של בלק בבקשתו מבלעם לקלל את ישראל. שני הדגשים ברציפות מביעים ביתר שאת את מצבו הנפשי הלחוץ של בלק, דבר שגרם לו להציע שכר עצום: כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד (יז), ולהמשיך להתחנן לבלעם: וּלְכָה-נָּא, קָבָה-לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה (יז). גם בלעם דיווח לה' מה אמר לו בלק: לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ (יא) ועשה זאת באותה הטעמה בה היא נשמעה מפי מלאכי בלק. בלעם העביר מסר לחוץ זה של בלק גם בנבואתו הראשונה: לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל (כג,ז). השיח הולך ונמשך בלחצו של בלק גם לפני הנבואה השנייה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק, לְךָ-נָּא (כג,יג), וגם לקראת הנבואה השלישית: לְכָה-נָּא אֶקָּחֲךָ, אֶל-מָקוֹם אַחֵר (כג,כז).

 

כב,יט: וְאֵדְעָה, מַה-יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי: הדגש ביו"ד בצירוף 'מה יוסף' מורה על כך שגם בלעם היה להוט לבצע את בקשת בלק, וקיווה שה' ישנה את ציוויו הקודם, ויוסיף דברים אחרים, ולכן הדגיש את 'יוסף'.

 

כב,לד: וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי: הדגש בלמ"ד בצירוף 'אשובה לי' מורה על לחצו והשפלתו של בלעם פעמיים ברציפות. פעם הצטדק לפני האתון שאכן מעולם לא עשתה לו רע, ופעם  באומרו למלאך חָטָאתִי--כִּי לֹא יָדַעְתִּי (לד). הוא היה מוכן לוותר על הכסף הרב שהובטח לו, ולשוב לביתו. הוא עדיין היה להוט לבצע את המשימה, באומרו לבלק: וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ (כג,ג), ויעיד על כך היו"ד בצירוף 'מה יראני'. יותר מכל, בלעם היה נאמן לה', ויעיד על כך הדגש בטי"ת בצירוף 'מה טובו': מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב (כד,ה).

 

 

פינחס

כה,יג: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם—תַּחַת: הדגש בלמ"ד בצירוף 'והיתה לו' מורה על גודל קנאותו של פינחס והאומץ הרב שהפגין נוכח כל העדה וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה (ז), ולכן שכרו רב: גם כהונת עולם לו ולזרעו וגם ברית שלום.

 

כז,ד: תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: הדגש בנו"ן בצירוף 'תנה לנו' מורה על בקשה רגשית טעונה של בנות יתומות שאין להן אח, הרוצות לשַמֵּר את זכר אביהן. לחצן של הבנות בא על רקע העובדה שהדין בעניינן לא היה ברור, אף לא למשה, שהוצרך לשאול את ה'.

 

כח,ד: אֶת-הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: הכבש הראשון כתוב בלי ה"א הידיעה, כי הוא מוספר מבעוד יום בתור כבש ראשון, ולכן כאילו נכתב 'כבש מספר אחת', ואז ממילא הכבש השני כבר מיודע בה"א הידיעה, 'הכבש השני'.

 

מטות - מסעי

אין הערות "כבוד הלשון".

 

 

דברים

דברים ב,כד: קוּמוּ סְּעוּ, וְעִבְרוּ אֶת-נַחַל אַרְנֹן--רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ: הדגש בסמ"ך בצירוף 'קומו סעו' מורה על חששם של ישראל לעבור אל תוך ארצו של סיחון, והוצרכו לפקודה ולזירוז מיוחד 'קומו סעו', שהרי סיחון כבש את חשבון מיד מואב (במדבר כא,כו) והרי משה הוזהר שלא להתגרות מלחמה במואב (ט). הדגש בסמ"ך מבהיר שחשבון נכבשה והיא כבר אינה עיר של מואב, ולכן אפשר להילחם בסיחון.

 

ג,ב: אַל-תִּירָא אֹתוֹ--כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, וְאֶת-אַרְצוֹ; וְעָשִׂיתָ לּוֹ--כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי: הדגש בלמ"ד בצירוף 'ועשית לו' מורה על חששו של משה לפני המלחמה עם עוג מלך הבשן. ה' הבטיחו בנחרצות שינצח גם אותו, כפי שניצח את סיחון.

 

ואתחנן

ג,כה: אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה: הדגש בנו"ן בצירוף 'אעברה נא' מורה על תחינתו (ואתחנן) של משה לה' להיכנס לארץ ולו רק כדי לראותה בעיניו, לא סתם הבעת רצון.

 

ו,כה: וּצְדָקָה, תִּהְיֶה-לָּנוּ:  כִּי-נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת: הדגש בלמ"ד בצירוף 'תהיה לנו' מורה על החשיבות הרבה שה' מייחס לקיום מצוותיו, עד כדי כך שקיום מצוותיו ייחשב לצדקה מלפני ה'.

 

עקב

י,א: פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי, הָהָרָה; וְעָשִׂיתָ לְּךָ, אֲרוֹן עֵץ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'ועשית לך' מורה על סלידתו של ה' ממעשה העם בעניין העגל, עד כדי כך שציווה על משה להכין ארון עץ אחר ממה שכבר הוקם במשכן והוכן על ידי בצלאל לקראת מתן הלוחות: וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן--אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ (שמות כה,טז), כך שהלוחות השניים שנפסלו בידי משה ולא בידי ה' – לא יוכנסו בארון המקורי, שהוכן לקראת הכנסת העדות – כלומר לוחות האבן שה' פסל ומשה שבר: וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה (שמות לב,טז).

 

יא,יא: לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם: הדגש במ"ם בצירוף 'תשתה מים' מורה על הפלא הגדול בארץ ישראל, אשר תצטרך תמיד לחסדי שמים ולקיום מצוות ה' כדי לזכות במטר ומים להשקות את האדמה.

 

יא,יב: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: המילה 'מֵרֵשִׁית' כתובה בלי אל"ף אף שברור שהוראתה התחלת - רֵאשית השנה, ללמד כי שנה יכולה להיות ענייה בגשם – כמו רָש ועני, גם זה בידי ה', ובידו להפוך הכל לטובה לקראת אחרית שנה, כל שנה ושנה, לא רק אותה שנה, ולכן 'אחרית שנה' ולא 'אחרית השנה'.

 

ראה

יב,ה: כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה: הדגש בשי"ן בצירוף 'ובאת שמה' מורה על דרישה נחרצת מאת ה' שגם בעתיד לא יעלו עולות וזבחים ולא יביאו תרומות ונדרים (ו) אלא במקום אחד – במקום אשר יבחר ה', ולא בשום מקום אחר.

 

שופטים

טז,כא: לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ:  אֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'תעשה לך' מביע את סלידתו של ה' מכל צורה של עבודה זרה, בעיקר על יד מזבח ה'.

 

יז,טז: רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה: הדגש בלמ"ד בצירוף 'ירבה לו' מורה על נחרצות ה' לעשות כל דבר כדי למנוע את חזרת העם למצרים, שהרי אם יחזרו למצרים – הדבר יפגע בשם הטוב של ה' אשר הוציא את עמו ממצרים בניסים ובנפלאות. הדבר חוזר על עצמו בצירוף 'ירבה לו' בפסוק הבא (יז) פעמיים: וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים ו וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד, וזאת כדי לא להסית את לב המלך מעבודת ה'.

 

יח,ב: וְנַחֲלָה לֹא-יִהְיֶה-לּוֹ, בְּקֶרֶב אֶחָיו: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לו' בא לסלק תמיהה, כיצד לכהן לא תהיה נחלה ולכל יתר העם – כן תהיה נחלה.

 

כי תצא

כב,יב: גְּדִלִים, תַּעֲשֶׂה-לָּךְ, עַל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'תעשה לך' מורה על כך שהציציות (הגדילים) בארבע כנפות הבגד הוא עניין אישי של הלובש – תעשה לך, ולא לאחר, כלומר הלובש יחליט אם לבגד ארבע כנפות או פחות, ונראה מזה שהבגד דווקא צריך להיות מוסתר מעין זרה, וזה אמור בבגד המכוסה בבד אחר. אמנם כתוב על פתיל התכלת 'וראיתם אותו', אך זה אמור על הפתיל בלבד (אותו, ולא אותם), לא כל הבגד.

 

כב,כג: כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ: המילה  נַעֲרָ בלי ה"א בסופה מעידה על כך שהנערה עשתה מעשה לא נשי, מעשה המזכיר מעשה של גבר – נער. ראה פירושי לבראשית כד,יד: וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה.

 

 

כג,ו: וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: הדגש בלמ"ד בצירוף 'אלוהיך לך' מורה על אהבתו של ה' לעמו, ורק לעמו, תוך הדגשה על 'לך', ולא לאחר, כלומר לעמוני ומואבי.

 

כג,יג: וְיָד תִּהְיֶה לְךָ, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה; וְיָצָאתָ שָּׁמָּה, חוּץ: הדגש בשי"ן בצירוף 'ויצאת שמה' מורה על הקפדה יתרה בשמירת על קדושת המחנה, שהרי עשיית צרכים הם עניין יום-יומי ואפשר היה לחשוב מפאת הרגילות שהאסור לא יהיה חמור. בא הדגש ומתריע על חשיבות עניין קדושת המחנה: וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ (טו).

 

כה,טו: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ: הדגשים בלמ"ד בשני הצירופים 'יהיה לך' מורים על חשיבות יתר שמייחס ה' לצדק ולאי- רמאות.

 

כי תבוא

כו,י: הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה: הדגש בלמ"ד בצירוף 'נתתה לי' מורה על תחושת ההשגחה הפרטית של כל אדם המביא את ראשית פרי אדמתו לה'. האדם מרגיש כבנו של ה', אשר נותן לו אישית את כל טוב פרי האדמה אשר לו. כאשר מדובר בנתינת ה' לאומה, בלשון 'לנו', הדגש אינו קיים: וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ (טו).

 

כז,ה: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: הדגש בשי"ן בצירוף 'ובנית שם' מורה על דרישה שלא להקים מזבח בכל מקום, אלא רק במקום אשר יבחר ה', כגון בהר עיבל, לאחר מעבר הירדן. הדרישה כוללת גם אכילת קדשי המזבח רק במקומות שר ה' מצווה: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם (ז).

 

כח,לו: וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עֵץ וָאָבֶן: הדגש בשי"ן בצירוף 'ועבדת שם' מורה על העונש הצפוי על עבודה זרה, ללא כל פשרה, דהיינו גלות אל עם אחר ועבודה זרה תחת ממשלת אותו עם. עונשו של העם יבוא לידי ביטוי גם בהצלחת הגר אשר גר בארצך: הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה, וְאַתָּה תֵרֵד, מַטָּה מָּטָּה (מג) ובו דגש במ"ם בצירוף 'מעלה מעלה' ו'מטה מטה'. וכן וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים (סד), הדגש בשי"ן בצירוף 'ועבדת שם' מורה על גודל העונש לעם, גם בהיותו בעונש גלות, שם.

 

ניצבים

כט,יב: לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לך' מורה על הבטחה נצחית שה' הוא אלוהינו אם וכאשר נקבל עלינו את הברית עמו: לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (יא).

 

כט,יח: וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לי' מורה על סלידת ה' מאדם שקבל הזדמנות לתקן את דרכיו (בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת) ובכל זאת החליט לחטוא בשרירות לבו, כאילו ניתק עצמו (יהיה לי) מה'.

 

ל,יב-יג: לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ ... מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם, וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ: שלושה דגשים רצופים באות למ"ד בצירופים 'יעלה לנו', ופעמיים ב'ויקחה לנו', מורים על דרישת ה' להתייחס אל תורתו כאל תורה פשוטה ומובנת לכל, היא אינה בשמים ולא מעבר לים, אלא: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ (יד).

 

וילך

לא,יט: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: הדגש בלמ"ד בצירוף 'תהיה לי' מעיד את חשיבות שירת 'האזינו' לה', ורצונו שכל אחד מבני ישראל יכתוב לעצמו את השירה כדי שתהיה שגורה על פיו (שִׂימָהּ בְּפִיהֶם), והיא תעיד כנגדו בעתיד כאשר יסטה מדרך עבודת ה' לעבודת אלילים.

האזינו - וזאת הברכה

אין הערות "כבוד הלשון".

 

 

תם ולא נשלם ביאור 'כבוד הלשון'.

כ' אדר א' תשפ"ב. אי"ם.